זה עובר עם הזמן

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הגשם לא מפסיק לרדת.

בין הברקים אני רואָה ענן אחד מנסה להיחלץ, ענן קטן לבן, אבל אין לו סיכוי באינסופיות שחורה כזו.  גם אני שוקעת.

אני צריכה לשבור רגל.

זו הדרך היחידה, הסברתי לידיד טוב שהתקשר בדאגה.  אם לא אשבור את הרגל היום אהיה חייבת להגיע לבסיס ושם כבר לא אהיה לבד.  שם אי אפשר להיות לבד.  

ואני צריכה זמן לבד.

זמן לסגור את הקצוות, להשלים את הקשרים שנותרו פרומים, לאחות את השבר שנותר בי.  וכאב; כאב למקד בו את תשומת הלב עד שלא אוכל להרגיש יותר, כאב שימריץ אותי לפעולה מיידית ויכריח אותי לסגור מעגלים —

אתמול בערב קפצתי מהחלון.

זה היה טיפשי, במבט לאחור, אבל הכל נראה גבוה כל-כך מן הקומה הראשונה עד ששכחתי שכבר קפצתי ממקומות גבוהים יותר, בטיולים, ולא קרה לי כלום.  אני חייבת למצוא דרך אחרת, ואין זמן —

זמן לסדר את המחשבות.  זמן לחדש את ההגנות.  זמן לאפשר לו להתקשר ולחזור אלי.

כבר שמונה וחצי והגשם מציף את השכונה.  אולי יחסמו את הכבישים ולא אוכל להגיע?  בבסיס בוודאי יורד שלג, זה לא עוזר לי.  רק סופה רצינית תעצור את המפלסות, אני לא יכולה לחכות.

עוצמת את עיני ומנסה לפקוח אותן בדיוק עם אור הברק הבא.  אולי אסתנוור ולא אוכל לראות לכמה שבועות.  רעמים מזעזעים את הבניין אבל אני מעדיפה לשתוק. 

אין פתרון —

אף פעם לא היה לי חום וגם לא יהיה.  כדי לפגוש קב"ן אצטרך להגיע לבסיס ולחכות עד מי יודע מתי, ככה זה עובד בצה"ל.  אני לא רוצה למות או לפגוע בעצמי, רק צריכה שקט.  אין לי ברירה.  אני בוחרת נורה שרופה מהארון ושוברת אותה על הרצפה, מנסה להלך על שברי הזכוכית. האינסטינקטים חזקים מדי, אני מגלה, רגלי נרתעות מאליהן ולא נגרם שום נזק.  מנקה את השברים לפני שההורים יתעוררו וחוזרת להביט בסערה שבחוץ דרך זגוגית החלון שבפנים.

אם הוא יתקשר —

עד מחר הוא עוד בבית, וזה עוד זמן שאני צריכה.  כמו אוויר. אני נושמת דרך הפה ומשתעלת, אבל שפעת לא תעבוד.  חייבים לשבור.

הדמעות יורדות בחוזקה, טיפות שמתנפצות ומתגלגלות על הסדינים.  בין הכרית למיטה מונחת מחברת.  כתבתי חמישה שירים עלינו, אכזריים, בוטים, מן הטובים ביותר שלי.  לא נחמה. תראפיה. ספריי אנטיספטי לפצעים פתוחים.  אומרים שהם יגלידו, קשה לי להאמין, בעיקר עכשיו כשאין לי מנוחה.

קר. אני קופאת מול החלון —

בשלב מסוים יבואו לקחת אותי, אפילו עלי הצבא לא יוותר בקלות כזו.  המחשבה חולפת דרכי אבל האצבעות כאילו מנוונות, ואפי כבר מחובר לשמשת החלון בשכבת קרח דקה. שתיקה.

צריכה לשבור —

עפעפי נסגרים, מגנים על העיניים מהאור.  אני מאבדת תחושה.  אין מקום לעייפות הזו עכשיו, תמיד הייתי כל-כך החלטית.  הלב זקוק לפרפור אחרון לפני שהוא נרדם.  מוכרחה —

*****

כשמצאו אותי הייתי פסל אבן שלם, מעוצב בעדינות, צמוד עדיין לחלון.  מושלם, פרט לאף פחוס במקצת ועיניים חצי-עצומות. לא חשתי שום כאב, גם כשהעמיסו אותי על המשאית הגדולה ולתוך ערמה של גרוטאות בניין.  היה שקט.  היה לי כל הזמן שבעולם.