התולעת שבפנים (לשבוע הספר)

כשהייתי ילד הייתי ממשוגעי הספרים. תולעת של ממש, לפי כל הסטריאוטיפים. אחד הסיפורים האהובים על אימא שלי הוא איך פעם אחת, אי שם בכיתה ד" או ה", באו אלי חברים אחר הצהריים (עניין נדיר בהיותי ילד די אאוטסיידר בחברה) ואני גירשתי אותם כדי שלא יפריעו לי לגמור לקרוא את הספר. היא כמובן אמרה שהספר יכול לחכות והחברים לא; אבל אני ידעתי שהספר לא יכול לחכות. הרי גם כשהייתי לוקח ספרים מהספרייה הייתי פותח אותם ברגע שיצאתי מהדלת, וגומר חצי ספר לפני שבכלל הגעתי הביתה. כתוצאה, כבר בתחילת כיתה ו" חיסלתי את כל הספרים במדפי ה"-ח" בספרייה המקומית והורשיתי – באישור מיוחד – לחטט במדף המדע הבדיוני, שהיה בצד אחר של הארון.
השיגעון הזה המשיך אתי זמן די רב. אני זוכר איך פעם, כשלמדתי לתואר ראשון וגרתי במעונות, קיבלתי ספר בן כאלף בהשאלה מחבר ביום שבת בערב, בבית ההורים בקריות. התחלתי לקרוא אותו במיטה, כתמיד, ומרוב מתח קראתי כל הלילה, עד שהגיע הזמן לנסוע לתל אביב ברכבת של שש (כדי להספיק לשיעור של עשר). קראתי גם במשך כל הנסיעה ברכבת, באוטובוס בדרך לאוניברסיטה, ואז בחדר שלי במעונות – תוך שאני מבריז מהשיעור של עשר ומזה שבה אחריו – עד שסיימתי את כל האלף ומשהו עמודים בשעה אחת בצהריים בערך, והלכתי לישון.
קצת אחר כך הרחבתי את היריעה מספרי מד"ב ופנטסיה גם לספרים "רגילים" (לא שאני אוהב את ההפרדה הזו, אבל זה עניין לפוסט אחר). זה בהחלט הוביל לירידה מסוימת בקצב הקריאה (את "עיין ערך: אהבה" , למשל, קשה לקרוא בערב אחד) אבל השינוי המשמעותי אירע מאוחר יותר.
מתישהו – אני לא יודע מתי – זה נפסק. אני עדיין יכול לקרוא מהר ו"לבלוע" ספרים תוך ימים ספורים כשיש לי זמן, אבל בשנים האחרונות ה"יש לי זמן" הזה מוגבל לזמנים של מילואים, נופש בקלאב מד או נסיעות ארוכות במיוחד, וגם זה בקושי. בימים כתיקונם אני מוצא את עצמי סוחב ספר אחד במשך חודשיים, קורא כל פעם במיטה עשרה עמודים ואז עוצם עיניים ונרדם. או מתלבט שעה ארוכה אם יש לי כוח לקרוא הלילה, ומחליט שלא.
כשחשבתי על הפוסט הזה חשבתי שאולי הסיבה קשורה לשינוי בתפקיד של הספרים בעיני. פעם הם היו בריחה, ניתוק מהעולם כדי לעבור לעולם אחר, של חוקים אחרים. ואילו היום הקריאה היא התמודדות, עימות עם עצמי דרך כל שורה בספר. הסתכלות על השורה מנקודת מבט של כותב. אולי בגלל זה בפירוש קל לי יותר לקרוא שטויות (כמו "הארי פוטר" למשל) מאשר ספרים רציניים יותר.
אבל במחשבה שנייה, זה לא העניין. כי כל ספר, אם הוא כתוב היטב, הוא בריחה. אולי בריחה לעולם לא קל, בעל השלכות על עולמנו, אבל בכל זאת בריחה – כי לדמויות בספר צפוי המשך וסוף, והם לא באחריותי, בניגוד להמשך ולהמשך ולהמשך בחיי היומיום. וכשאני מצליח להיכנס לספר – גם היום – אני בהחלט חש את אותו ניתוק נעים מהמציאות המלחיצה לטובת המציאות-שבתוך-הספר, שמלחיצה אולי רק את הדמויות.
לא, נדמה לי שאת הירידה בקצב הקריאה שלי יש לתלות בגורמים פרוזאיים לגמרי, הלוא הם "זוללי השעמום". העבודה מהבית – מה שאומר שתמיד יש עוד משהו בעבודה שאפשר להשלים; האינטרנט, ובפרט הבלוגים – מה שאומר שתמיד יש עוד משהו לקרוא/להכיר/לעשות ברשת; הנישואין, שהופכים זמן-פנאי-אישי לזמן-פנאי-זוגי; ואחרון אחרון חביב, העובדה שאני חי בחו"ל ולכן מנותק קצת מהדיבור על ספרים ועל ספרות ועל "מה שכולם קראו" (מה שלא מדויק כי זה מגיע אלי דרך האינטרנט, אבל בכל זאת).
כל הגורמים האלה מצמצמים את הזמן הנקי שהיה מוקדש פעם לקריאה, מפרקים אותו ליחידות קטנות שמקשות על קריאה-שקיעה איכותית. בדרך כלל זה לא מפריע, אבל לפעמים, בעיקר כשאני נתקל באנשים שעדיין קוראים המון, מתעוררת התולעת שבפנים ומייללת, "עוד!"