בננות - בלוגים / / התולעת שבפנים (לשבוע הספר)
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

התולעת שבפנים (לשבוע הספר)

כשהייתי ילד הייתי ממשוגעי הספרים. תולעת של ממש, לפי כל הסטריאוטיפים. אחד הסיפורים האהובים על אימא שלי הוא איך פעם אחת, אי שם בכיתה ד" או ה", באו אלי חברים אחר הצהריים (עניין נדיר בהיותי ילד די אאוטסיידר בחברה) ואני גירשתי אותם כדי שלא יפריעו לי לגמור לקרוא את הספר. היא כמובן אמרה שהספר יכול לחכות והחברים לא; אבל אני ידעתי שהספר לא יכול לחכות. הרי גם כשהייתי לוקח ספרים מהספרייה הייתי פותח אותם ברגע שיצאתי מהדלת, וגומר חצי ספר לפני שבכלל הגעתי הביתה. כתוצאה, כבר בתחילת כיתה ו" חיסלתי את כל הספרים במדפי ה"-ח" בספרייה המקומית והורשיתי – באישור מיוחד – לחטט במדף המדע הבדיוני, שהיה בצד אחר של הארון.
השיגעון הזה המשיך אתי זמן די רב. אני זוכר איך פעם, כשלמדתי לתואר ראשון וגרתי במעונות, קיבלתי ספר בן כאלף בהשאלה מחבר ביום שבת בערב, בבית ההורים בקריות. התחלתי לקרוא אותו במיטה, כתמיד, ומרוב מתח קראתי כל הלילה, עד שהגיע הזמן לנסוע לתל אביב ברכבת של שש (כדי להספיק לשיעור של עשר). קראתי גם במשך כל הנסיעה ברכבת, באוטובוס בדרך לאוניברסיטה, ואז בחדר שלי במעונות – תוך שאני מבריז מהשיעור של עשר ומזה שבה אחריו – עד שסיימתי את כל האלף ומשהו עמודים בשעה אחת בצהריים בערך, והלכתי לישון.
קצת אחר כך הרחבתי את היריעה מספרי מד"ב ופנטסיה גם לספרים "רגילים" (לא שאני אוהב את ההפרדה הזו, אבל זה עניין לפוסט אחר). זה בהחלט הוביל לירידה מסוימת בקצב הקריאה (את "עיין ערך: אהבה" , למשל, קשה לקרוא בערב אחד) אבל השינוי המשמעותי אירע מאוחר יותר.
מתישהו – אני לא יודע מתי – זה נפסק. אני עדיין יכול לקרוא מהר ו"לבלוע" ספרים תוך ימים ספורים כשיש לי זמן, אבל בשנים האחרונות ה"יש לי זמן" הזה מוגבל לזמנים של מילואים, נופש בקלאב מד או נסיעות ארוכות במיוחד, וגם זה בקושי. בימים כתיקונם אני מוצא את עצמי סוחב ספר אחד במשך חודשיים, קורא כל פעם במיטה עשרה עמודים ואז עוצם עיניים ונרדם. או מתלבט שעה ארוכה אם יש לי כוח לקרוא הלילה, ומחליט שלא.
כשחשבתי על הפוסט הזה חשבתי שאולי הסיבה קשורה לשינוי בתפקיד של הספרים בעיני. פעם הם היו בריחה, ניתוק מהעולם כדי לעבור לעולם אחר, של חוקים אחרים. ואילו היום הקריאה היא התמודדות, עימות עם עצמי דרך כל שורה בספר. הסתכלות על השורה מנקודת מבט של כותב. אולי בגלל זה בפירוש קל לי יותר לקרוא שטויות (כמו "הארי פוטר" למשל) מאשר ספרים רציניים יותר.
אבל במחשבה שנייה, זה לא העניין. כי כל ספר, אם הוא כתוב היטב, הוא בריחה. אולי בריחה לעולם לא קל, בעל השלכות על עולמנו, אבל בכל זאת בריחה – כי לדמויות בספר צפוי המשך וסוף, והם לא באחריותי, בניגוד להמשך ולהמשך ולהמשך בחיי היומיום. וכשאני מצליח להיכנס לספר – גם היום – אני בהחלט חש את אותו ניתוק נעים מהמציאות המלחיצה לטובת המציאות-שבתוך-הספר, שמלחיצה אולי רק את הדמויות.
לא, נדמה לי שאת הירידה בקצב הקריאה שלי יש לתלות בגורמים פרוזאיים לגמרי, הלוא הם "זוללי השעמום". העבודה מהבית – מה שאומר שתמיד יש עוד משהו בעבודה שאפשר להשלים; האינטרנט, ובפרט הבלוגים – מה שאומר שתמיד יש עוד משהו לקרוא/להכיר/לעשות ברשת; הנישואין, שהופכים זמן-פנאי-אישי לזמן-פנאי-זוגי; ואחרון אחרון חביב, העובדה שאני חי בחו"ל ולכן מנותק קצת מהדיבור על ספרים ועל ספרות ועל "מה שכולם קראו" (מה שלא מדויק כי זה מגיע אלי דרך האינטרנט, אבל בכל זאת).
כל הגורמים האלה מצמצמים את הזמן הנקי שהיה מוקדש פעם לקריאה, מפרקים אותו ליחידות קטנות שמקשות על קריאה-שקיעה איכותית. בדרך כלל זה לא מפריע, אבל לפעמים, בעיקר כשאני נתקל באנשים שעדיין קוראים המון, מתעוררת התולעת שבפנים ומייללת, "עוד!"

10 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    אהבתי את הפוסט הזה.

    הוא אישי ונעים.

    תודה.

  2. כמה מוכר רונן. אתה לא לבד…
    רק "בריחה" קצת מפריע לי בגורפותו. מעבר?

  3. מוכר מאוד.
    ונורא כיף כשיש ספר שסוחף כמו פעם. זה בטח יקרה לי עוד מעט עם "אשה בורחת מבשורה".

    • אורה ניזר

      התולעת הזו זוללת כמעט בלי שובע, כל כך מוכר ולפעמים מתיש, אני קוראת מספר ספרים יחד בין ספרי עיון לספרי קריאה, כמה מוזר בחופשות לידה תמיד קראתי באופן מפתיע את הספרים היותר רומנטים, שלא נחשבים כאילו אבל אצלי הם התלבשו בול על המצב הרגשי כנראה. למשל קין והבל, וצפרים מתות בסתר עוד לפני שהגיע הסרט למחוזותינו, וזה היה טעים לאללה.

      • דווקא אצלי אין התאמה בין תקופות לבין סוג הספר. מה שבא – בא. במילואים יצא לי לקרוא רומנים עלילתיים לצד פילוסופיה "כבדה", אפילו ברצף.

    • דווקא "אשה בורחת" הוא הספר שאני קורא עכשיו, והוא לא קל לי, בטח לא ברמה של הקודמים של גרוסמן. אני מתקשה לקרוא בו יות מ-20-25 עמ" ברצף, מה שאומר שהוא כבר חודש פלוס ליד המיטה ואני עדיין רק באמצע.

  4. כשהייתי ילדה קראתי המון, ואם אני זוכרת נכון – גם מהר מאד. כיום אני קוראת הרבה פחות: תמיד יש מליון דברים אחרים שצריך לעשות בגלל שהם יותר דחופים – ועד שאני מגיעה לקריאה, לפני כיבוי האורות, העיניים נעצמות. אז השלמתי עם זה שאני קוראת לאט ומעט. אבל הדקות או חצאי השעות האלה של קריאה במשורה, אחרי שכולם כבר נרדמו וכל המטלות מחכות למחר – הן חלקת אלוהים הקטנה שלי.
    וקצת נעלבתי בשם הארי פוטר. לא פופולרי להגיד את זה, אבל הייתי חייבת.

  5. יעל ישראל

    עכשיו מה שעושה לי את זה זה "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" של מורקמי. אין הרבה ספרים שעושים לי את זה היום, את קריאת התולעת מפעם. כשזה קורה, אושר גדול.

    • זה מצוין. וכמובן, דווקא אחרי שכתבתי על זה, התחלתי סוף סוף להיסחף קצת עם גרוסמן וקראתי שעה "יותר מדי" אתמול. (-:

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר