ירושלים, כ"ט באלול
עצבות פרידתנו מירושלים
שוקעת כחומה בחפיר בטני.
תחילה באנו אליה
כנמלים הנושאות אבנים גדולות,
ואת הפנים כיסינו בשמיכה.
אחר חצבנו בית מכתליה,
הנחנו בה מברשות שיניים,
פתקים ושמפו.
לשווא. כיפת הסלע
חסמה עיני מראות
את הקיר השוקע והולך.
בבטן החפורה משתקעת
עצבות פרידתנו.
מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
יפה ומתוחכם, איך ההיסטוריה של העיר מתערבבת לה עם היום יומי והטריוויאלי
אהבתי והזדהיתי.
עיר שבה מברשת שיניים נחה בשורה ליד כיפת הסלע. שהקיר שלנו והקירות העתיקים מתחפרים בתוכנו.
כשגרתי בירושלים והלכתי ברחוב ומעלי הציצו התיירים מהאוטובוסים, הייתי שואלת את עצמי האם הם מקנאים בי כפי שאני מקנאה בעצמי על המגורים בעיר הזאת.
מאז עברו שנים ואני גולה.
רונן, מחמיא לי הדיאלוג ביננו. ויפה השיר. יפה הניגוד בין הנמלים, שאנו, לאבני ירושלים. החומה בחפיר בטנך (ולא בלב). וגם אני בחרתי להניח את החומה על גבי ולא בלבי.
ואני מוצא יופי בכך ששנינו, בני אותו דור, רואים את ירושלים באופן דומה-משהו(ואפילו שנינו נזקקנו לשמיכה).
ומאד אהבתי את הפתקים, שמוטמנים לצד השמפו ומברשות השיניים. שילבת יפה את הקודש והחול.
רוננצ"קו, כשאתה שב ארצה, תרים טלפון.
זה יפה
שחר,
תודה על המלים החמות. הדיאלוג הזה מרתק במיוחד בהתחשב שהשיר נכתב די מזמן (לפני כמעט עשר שנים) ולא פורסם מעולם, ובעצם רק בזכות ההתרגשות שלי מהשיר שלך הוא יצא לאור.
בעיני תמיד "לגור בירושלים" משרה תחושה של ללכת לישון במנזר או בכנסייה – האם אפשרי בכלל לצחצח שיניים במקום קדוש? האם אפשרית אהבה בתוך כל הקדושה הזו?
יפה וקצת עצוב.
שיר יפהפה רונן. איזה עצבות מהולה בטריוואלי הבאת כאן.
שיר נוגע בחיים ובמה שמעבר , ואפע"פי שאינך רואה את מה שמסתירה הכיפה , אתה רואה, מקסים בפשטותו,
האם זה ניכתב ברגע כתגובה למריו? אם כן רון אתה גאון.
רק כדי לתקן את הרושם, השיר לא נכתב ברגע – זה שיר ישן שפשוט נזכרתי בו בהקשר של השיח של שחר, מה שאומר שאין טעם להחריד את הגאונים מרבצם שיעשו לי ועדת קבלה.
(-:
נהדר, רונן.
צריך לקרוא מספר פעמים. אני-אתה-ירושלים. יפה מאד.