נסענו היום לחיפה לפגוש את סנטה קלאוס. קראנו בעיתון שהוא יקבל את פני הילדים בבית סנטה קלאוס שברחוב חדד 6 בואדי ניסנאס, אבל כשהגענו לשם, הוא לא היה שם, אלא ישב בבית הסמוך שמהשלט שעליו ידענו שהוא בית גמלאי ואדי ניסנאס.
"סנטה קלאוס יצא לפנסיה?" שאלתי את רוני, אבל אחרי שדנו בעניין הגענו למסקנה שהוא פשוט נח.
אחר כך טיילנו בואדי שהיה הומה אדם באופן קצת בלתי נסבל וראינו שתי תערוכות נהדרות: "מלאכת כפיים" שאוצרת דליה מרקוביץ ו"מלאכה בנים" שאוצרת תמי כץ פרידמן. הן שתיהן תערוכות מוצלחות מאד ומומלצות מאד. ב"מלאכה בנים" ראיתי עבודה של האמן גיא זגורסקי שלמד איתי בבית ספר יסודי ומאז ועד היום הוא אחד מהכי מקסימים והכי חתיכים שאני מכירה בעולם כולו.
כשראיתי את העבודה שלו נזכרתי במשהו.
זה היה כשהייתי בערך בת 15, נערה ביישנית וחסרת ביטחון, קצת שמנמונת שלא יודעת שהיא יפה.
אחר צהריים אחד נסענו לבקר את גיא בבית של אבא שלו. היינו ארבעה- אני ושרית שהייתה אז החברה הכי טובה שלי וקינאתי בה קצת כי הייתה מין חתיכה יפהפייה כזו שוברת לבבות (או לפחות ככה היה נדמה לי), רפי שהייתי קצת מאוהבת בו, ואבי ששרית הייתה מאוהבת בו. ארבעתנו היינו יחד ב"מחנות העולים".
בבית של אבא של גיא היה חבר של אבא של גיא. קראו לו קובי. הוא היה מתולתל עם עיניים מלאות עננים וחלומות. הוא היה שקט, ונחמד.
אני לא זוכרת מה עשינו שם, על מה דיברנו, אבל אני זוכרת שכשעמדנו ליד הדלת ואמרנו שלום, פתאום קובי בא ושאל אותי איזה מזל אני. אמרתי לו שאני מזל שור והוא אמר לי שגם הוא, ואחר כך הוא רכן אלי ונתן לי נשיקה על הלחי. זו לא הייתה סתם נשיקה. הייתה בה מין התלהבות כזו, כאילו הוא לא יכול היה להתאפק. הוא לא נישק את כל השאר, רק אותי, ואני הרגשתי כאילו סוף סוף מישהו ראה בי את מה שאני לא מצליחה להראות לעולם. את היופי שלי, את הייחוד שלי, את כל מה שהחבאתי מתחת למעטה הביישנות והביטחון העצמי הקטן והשברירי.
הרגשתי שמישהו גילה אותי.
והייתי מאושרת.
כל הדרך הביתה באוטובוס הייתי מאושרת והרגשתי כל כך מיוחדת, יותר מכל האחרים.
מאותן הסיבות בדיוק.
תמי את כזאת מותק, ואם תתני לי נשיקה על הלחי אני ישר אתן לך אחת בחזרה.
איך דברים קטנים משנים את נק" המבט שלנו על עצמו ועל החיים.נפלא.
שתי עלילות מעוררות אוירה בסיפור אחד: כחיפאית, ניחוחות ואדי ניסנאס מוכרים לי מאוד, והכי אני אוהבת ללכת ברחובות השקטים של הואדי, ושל השכונות לידו, ולהציץ בעצי האשוח והקישוטים הניבטים מהמרפסות והחלונות. זה קצת חו"ל בארץ. והסיפור השני- לפעמים יש רגע כזה של גילוי, כשמישהו מגלה אותך, בגיל ההוא המסובך, ומעניק לך כמה גרמים טובים של בטחון עצמי ותחושת ייחוד. זה משהו לזכור. ומשהו שכתבת יפה עד כדי שגרמת לי להשתפך כאן ארוכות.
איזה זיכרון ילדות מקסים ומרגש.
זכרון יפה ומשמעותי.
ומזדהה עם התחושה.
אחת ל… מגיע מישהו שאנחנו מרגישים
מולו כאילו סופסוף הגענו הביתה.
הוא נורא מעריך ואוהב ואפילו מעריץ אותנו מהרגע הראשון, כי יש קליק,
וזה כמובן הדדי, כי זה טיבו של הקסם הזה.
לא קרה לי המון שנים. …..
וואדי ניסנס: הזכרת לי את המקום המהמם הזה. בקרוב.
מאד מרגש, זורם בטבעיות, אמין כמו הברוזון המכוער, חוויה קטנה, משמעותית משחררת ונותנת כוח, פשוט נוגע
תודה לכם יאיר, אסתי, יעל, רונית ואורה- תענוג לקרוא תגובות כשלכם.
את נפלאה… בא לי גם להוסיף לך עוד נשיקה בלחי ועוד חיבוק חזק.
ותודה גם על הטיול לחיפה.
באיזה תאריך נולדת? בזמן האחרון אני אוהבת הרבה שוורים…
כרגיל אוהבת את איך שאת כותבת
נוגעת בעדינות בהכל
אז חיבוק עדין ונשאר לי רק המצח לנשיקה …
תודה מירי יקרה מאד..
לי,את בעצמך נפלאה. בדיוק לפני כמה ימים דיברתי עלייך עם ענבל ואמרנו זו לזו כמה את נהדרת.
ונולדתי באחד במאי. 🙂
היא סיפרה לי :))
אחד במאי! מחייב… :))
מתאר נפלא את הגיל הזה שבו בטוחים שהמראה משקרת ושכל פצעון הוא סוף האנושות. שפוחדים שאם נפתח את הפה המילים תרעדנה ושבטוחים שלכולם יש הרבה יותר מאשר לנו.
החזרת אותי לשם בבת אחת.