לרגע אחד אני איתי.
רק לרגע. אחר כך כבר
לא.
אבל רגע אחד.
העיניים אותן העיניים
קצות השפתיים בדיוק במקום בו רוצות להיות.
הבטן בולטת.
רגע אחד.
אחר כך תופסת שבריר של מבט
במראה של חדר האמבטיה
והרגע נגמר.
העיניים אותן העיניים
רק לראות הן כבר לא יכולות.
מה יהיה עם ההזדהות הזאת?
מותר לי להגיד שאני אוהבת אותך, למרות שאנחנו עוד לא מכירות?
🙂
(חוץ מזה שגם אני, כתבת את זה בדיוק נכון.)
לי יקרה, אני כולי מסמיקה ומתענגת.
נדמה לי שאנחנו צריכות להכיר זו את זו. אני חשובת שזה בהחלט חשוב וחיוני.
אני חושבת שאני מרגישה כמוך.
(מסמיקה עוד קצת).
גם אני חושבת ככה. (המשך במייל)
מוכר, מוכר..
כמה זה נדיר למצוא את עצמנו ממש
אחד לאחד בעצמנו.
כמה שזה נכון אליענה…
אני מזדהה עם השיר לרגע כי רגע לאחר מכן הכול פג ונעלם…
התיאורים מאוד יפים.
תחושת האני-אינני-אני עוברת חזק בשיר הזה. כמו קורי שינה נמתחים ואיזו הזייה לא בטוחה, אבל דווקא האמת היא הרגע הלא-יציב.
הייתי מצמצם אותו קצת ומהדק אבל יש תחושה
שבננות בלוגס הוא לא מקום לניסיונות עריכה.
למה, רונן?
מעניין עד כמה העצמי שבו מדובר תלוי בצורתו הגופנית. השורה הפותחת פותחת טוב.
ורציתי גם לשאול אותך אם את מכירה את השיר של אלניס מוריסט so unsexy.
וואו.
איזה רגע.
הייתי רוצה להיות שם ולראות את המבט שלך משתנה.
מהנקודה שהיית לרגע שאהבת את עצמך בפשטות ואז שוב חזרת לכובד הקיום