בננות - בלוגים / / פידבק מיידי
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

פידבק מיידי

אחד הפיתויים הגדולים ביותר בפרסום שירה ופרוזה בבלוג הוא היכולת לקבל פידבק מיידי (ברוב המקרים אוהד, כי אנשים לא נוטים לכתוב ביקורת שלילית) על יצירה חדשה. אמנן ברוב המקרים אני מפרסם כאן יצירות ישנות, שנכתבו לפני זמן רב יותר או פחות ועברו תהליך שלם של עריכה, עיבוד ושיפוץ, אבל כמה וכמה פעמים נכנעתי לפיתוי לכתוב משהו ישירות לתוך הבלוג. יש בכך כל מיני יתרונות, למשל לתפוס את השור בקרניו ואת הרגע בהתהוותו, וגם היכולת להגיב במהירות לדברים שקורים בבלוגיה (כמו שירים שכתבתי כתגובות ליקיר או לשירה) ולקבל חזרה תשובות מהירות בפינג פונג יצירתי (קצת כמו משחקי השמונה שורות ששיחקנו בבלוג של אמיר). הידיעה שבסוף הכתיבה מצפה פידבק, ממש עכשיו, כשהטקסט רק יצא מהתנור, היא פיתוי חזק מאוד לשלוח את השיר על פני מי הבלוג ברגע שנכתב, או מקסימום חצי שעה אחר כך.

אבל-אבל-אבל, יש בכך גם סכנה מסוימת.
כי יש טקסטים שצריכים להתבשל קצת, שצריכים לעבור תהליך, שדווקא הפידבק המיידי משתק אותם, מונע את התקדמותם. דווקא הוודאות הזו, רשת הביטחון של הבלוג, עלולה דווקא לשתק טקסטים, לעצור אותם בשלב מוקדם מדי, לפני שהתגבשו מספיק.

29 תגובות

  1. שולמית אפפל

    נכון ועדיין נפלא שקיימת אפשרות החשיפה המיידית. הרי ניתן להסיר וגם לעבד אחרי חודש אחרי שנה. אני הייתי שמחה לקרא כאן "מחשבות של הרף עין" של משוררים דווקא. אני כבר גיליתי שבסופה של מן כתיבה כזו נוצרת שירה.
    מומלץ בעיקר למי ש"קצת חסום".
    תודה רונן על השיתוף שלך.

    • שולמית, ללא ספק יש יתרון אמיתי בראיית ה"הרפי עין" האלה, ומצד היוצר – בדיאלוג המיידי עם הקוראים. אני מאוד נהניתי מדיאלוג מיידי כזה כשכשתבתי כאן את הסיפור-בהמשכים "ליכטנשטיין". אבל יש יצירות שעבורן זה לא בריא.

  2. מסכימה עם המחשבה. המטע הוא סוג של מגרש משחקים וגם אותו צריך.לא רק להגיש עבודות לבית-ספר. מה שאני אומרת זה שטוב גם וגם. ולפעמים היצירה עצמה מכתיבה את הפעולה, אם לפרסם מיידית או לא.

  3. מירי פליישר

    באמת בעייתי . התגובות לא תמיד מבטאות אפילו את דעת המגיב . האמפטיה לאישיותו המקסימה בעיני של היוצר עלולה להשפיע על צורת התגובה. לאחרונה אני ממעטת להגיב ומנסה להגיב רק כשאני באמת באמת שלמה עם החומר עליו אני מגיבה. זה סוג של כוחנות שמצערת אותי מאוד. הלואי ויכולתי למחוא כפיים ללא הרף. נושא מאוג בעייתי ועם זאת משיכה בלתי ניתנת לשליטה

  4. מה שבטוח, האפשרות הזאת לקבל פידבק מידי מאאאאד ממכר ואז כבר פחות חושבים על החסרונות!

  5. יש אמת גדולה בדבריך. לדעתי עדיף לא לפרסם מייד.

  6. איריס קובליו

    רונן
    ואותי מאד מסקרנת המיידיות שלך, הבלתי מעובדות, וכמו ששולמית כתבה, תמיד תוכל להסיר וערוך מחדש
    בשביל האיפוק יש הוצאות ספרים וכתבי עת
    בשביל ה"עידן החדש" ביצירה ישנו האינטרנט המבורך, והבלוג כאופציה של אהבה

  7. הזמן לומר את האמת

    אני מצטרפת לדיברי מירי.
    יש הרבה מהזיוף בתגובות כאן וזה נראה יותר כקבוצת תמיכה (אוהבים אותך יוסי) מאשר התייחסות ספרותית אמיתית. נכנסים לעניין גם חשבונות של "כתבתי לו כדי שיכתוב לי". וכך העסק מתחיל להיות מעיק.
    אין לי רעיון מוצלח איך לעשות את הדברים אחרת כאשר האגו של כולנו רגיש כל כך אבל ברור לי שעם הזמן "המחמאות" מאבדות מטעמן כי הן דומות יותר "למצוות אנשים מלומדה". גם התענוג בקריאת הטקסטים הולכת ונמוגה כי במקום להנות (או לסבול) מחפשים איך, מה והאם לכתוב את התגובה.

    • לדעתי,מה שאת אומרת איננו בדיוק העניין. זה לא משנה מתוך מה נובעות התגובות, מה שמשנה לדעתי בתגובות שרונן מקבל מהבלוגרים, הוא, שהם לא יכולים להיות אובייקטיביים לגבי פרסום או אי פרסום, כיוון שגם הם נגועים ב"חיידק הבלוגריוּת" ולכן כשהם רוצים שהוא יפרסם הכל ומיד, זו לא צביעות ולא קבוצת תמיכה, אלא מעין חולים שמזמינים :"כן. כן. בוא ותהיה חולה איתנו" ויחד עם זאת ולמרות דבריי, אני חוזרת לטיעון הקודם שלי, שעל מנת לחדור ממש פנימה צריך להתנתק מהמחשבים, מכיוון שלאף אחד אין כוונות רעות, ובטח שלא כשהוא כותב תגובות חמות ומתלהבות, אבל זה בהחלט עלול להרוס ליוצר את יכולת ההזרה וההתבוננות השופטת הביקורתית שלו כלפי יצירתו.

  8. הי רונן, אני מניחה שהפוסט הזה בא כנסיון הנחת אצבע על סכר. וזו דרך לנסות להשהות את הפרסום של שיר שכתבת ורוצה מהר לרוץ ולהראות לחבר"ה, נראה כמו פוסט שמתאמן באיפוק אבל חושבת שגם אם המחשבה הזו שלך נכונה, יש בה בתשוקה של לקבל משוב מיידי, הרבה כוח עד שקשה לעצור את פירצה.
    ומה הנכון? לדעתי אין נכון, יש את מה שמרגישים, ויש את מה שמתמכרים, ולנסות לעצור את הרצון, עלול לעצור את ההתקדמות בעבודה על שיר. על כן לדעתי, אין צורך ללכת נגד הנטיה הטבעית של הרצון, ואם מגלים שהבלוג מחבל ברמת היצירתיות של הכותב הפיתרון הוא לעבור גמילה כואבת , להתנתק מההרגל, ומהתקשורת הוירטואלית ולהתכנס פנימה בחזרה.
    אולי יש כאלו שיכולים על ידי פוסט התייעצות שכזה להחליט שיצירתיותם נפגעת עקב הבלוג, ולכן הם יכולים לשלוט על תכנים שהם מפרסמים מול תכנים שהם משהים, ואם יש אנשים חזקים כאלה אז אשריהם שניצחו את הסם.

    • סיגל – עלית על זה. חוץ מהעובדה שזה ניסיון להימנע מפרסום של סיפור קצר, ולא של שיר. והבעיה במקרה זה החמירה: את הסיפור אפילו לא כתבתי – יש לי רק כותרת ושלד – אבל כבר התחילה להתגלגל לי בראש המחשבה על "איך זה ייראה בבלוג" – ואז הבנתי מה אני עושה ובמהלך תרפויטי פתחתי את ההתלבטות בבלוג עצמו.

      • נו טוב רונן, אפשר להרגיש דברים דרך כתיבה, אבל מכאן ועד להרגיש אם יושב לך שיר או סיפור קצר בקנה, זה כבר פרק למכשפות מתקדמות.
        :0)
        בכל אופן, הבנתי לחלוטין את אשר חווית, ואת הסיבה לפרסום פוסט זה, וכמו שהגבתי עכשיו גם אצל ענת פרי, עניין זה כנראה גם שונה מאדם לאדם, מכייון שלדעתי, יוצר צריך להכיר את עצמו, ואת תנאי הכתיבה הנכונים לו ביותר.
        מאחלת לך שהשלד והכותרת ירקמו (יקרמו?) עור ועצמות וגם אם לא יגיעו לבלוג, יהיה נחמד לקרוא אותם בספרים.

  9. נראה לי שיש כאן שתי בעיות:

    בעיה אחת לא קשורה לזה שנותנים מחמאות "ריקות" או לא ריקות, או קוטלים (אם קוטלים), אלא לכך שיצירה זקוקה ל"זמן מדף". היא ממש חייבת את זה. מראשית ימי ככותבת הבנתי את זה, ואינני נותנת שום דבר לקריאה אם אינני בטוחה בחומר בעצמי (הכוונה לפרוזה כמובן, לא לרשימה עיתונאית), וזה אומר שאינני מוציאה החוצה שום דבר אלא אםפ כן עבר זמן רב מאז שכתבתי אותו, לפעמים אפילו שנים.
    אני ממליצה לכל כותב להשאיר במגירה לשנה לפחות, אם מדובר בפרוזה. לא יודעת לגבי שירה, אולי זה אותו הדבר.
    אני עצמי אף פעם לא העליתי לבלוג יצירה בהתהוות, או שזה עתה סיימתי לכתוב. דבר אחר או רשימה עיתונאית, ואני מרבה בכאלה. גם בעיתון אני צריכה להגיב מיידית, ואין זמן להשאיר במדף. וגם אין צורך. למה שווה העיתון של אתמול, כמו שאומרים.

    בעיה שניה, שלא קשורה ליצירה בכלל, כי יצירה היא משהו שבינך לבינך, היא עניין התגובות "השקריות" או לא שהעלו כאן. אז תחילה אומר שאינני בטוחה שהם שקריות או מחושבות. אני מאמינה שהבדרך כלל מי שאוהב משהו במה שכתבת, כותב את האמת.
    לעניין, אני רוצה לתת דןגמה את התגובות של אמיר אור. הוא קורא כמעט הכול, ובדרך כלל לא נותן ציונים, אלא מנתח את מה שקרא או פרגמנט ממנו. זו נראית לי דרך תגובה יפה. לתת לכותב אמפתיה שקראת, והתייחסות אישית, גם אם זה לא מביע דעה חורצת לטוב או לרע. אני חושבת שזו דרך יפה לעשות את זה. גם טובה גרטנר מצטיינת בכך. אני חושבת שזה יפה.

    אשר ל"נפלא" ול"מקסים" שלי, אם לא נהניתי, לא אכתוב את זה. ובעצם, לא אגיב כלל אם משהו לא דיבר אליי. אינני מוצאת טעם לפגוע אם לא אהבתי, אז פשוט יוצאת מהפוסט. ולגבי הלקוניות שלי בתגובות בדרך כלל, כבר הסברתי: אני מבקרת במקצועי זה שנים רבות, ובזמן הפנוי שלי, כשאני קוראת להנאתי, אין לי חשק וכוח לנתח יצירה, אז אני מסתפקת ברישומה עלי במילה או שתיים. זו אינה התחנפות או שקר בשום פנים ואופן. לו היתה לי את סבלנותם של טובה או אמיר, הייתי כותבת תגובה כמוהם, אבל מודה שאין לי כוח. זה לא זלזול, זה פשוט אני. נטולת כוחות ובעלת "עווית משוררים בכף היד.

    • מירי פליישר

      נכון כתבת יעל , לדעתי, כשאני כותבת מקסים יפה ותודה אינני כותבת זאת לכל אחד וכל הזמן . לכן יש לשער שלפחות 80 אחוז מהמגיבים מתכוונים למה שהם כותבים . יש גם את התגובה האוהבת של ידיד וחבר שאולי מוטה מעט . מה לעשות . עיקר הבעיה והפוקוס צריך לדעתי להיות בין הבלוגר לבין עצמו-משורר,סופר,אמן, במקרה שלנו . אני די בודקת מה אני מפרסמת ולא מרבה לאחרונה וזה ביני לבין עצמי . לא הרבה ולא מעט לא למהר ולא להימנע, משהו באמצע.

  10. לרונן
    אם המטרה "לשחרר לחצים" אז הבלוג טוב ככל מקום אחר.
    ידוע הכלל שיש להשהות את פרסום היצירה כמה שיותר זמן, אך לדעתי רצוי שלכל כותב יהיה קורא אחד או שניים שיוכל לסמוך עליהם ושיבואו עמו בברית שבועה ויבטיחו שיאמרו אחד לשני את האמת גם אם היא לא מחמיאה. אני מוצא בזה רווח עצום מפני שלעתים אני זקוק לעין חיצונית שתשאל שאלות ותבקש להבהיר דברים הטעונים הבהרה. המון פעמים קרה לי שהיו דברים ש"קרו בראש שלי" אבל לא היו על הנייר . מתגובות חברים אמינים אתה יכול להתכוונן ולקלוע למטרה.

    אני מצפה מיוצר בבלוג שיגיש לי יצירה מוגמרת, אשמח לראות גם יצירות בשלב המעבדה אך ארצה שיידע אותי על כך ואז אשמח לתרום לו במידת יכולתי.
    בברכה
    גיורא

    • לפעמים מרגישים צורך לשחרר לבלוג שיר לא גמור כדי לצאת מהקיבעון, זה מה שקרה לי בשיר האחרון שפירסמתי, הרגשתי צורך להתפשט ממנו כדי לחזור אליו. תגובות מעירות ומאירות הן נכס לכותב, . אני קוראת עכשיו את הספר "הנאוה לאדון" ושני הגיבורים המרכזיים עושים מאמצים כל הזמן להראות זה לפני זה במייטבם, האם זה לא טבעי להראות בלי האיפור? בלי המלמלות? לא מגולח? מה נורא בזה אם נהיה קצת יותר משוחררים מחרדת מה יגידו?!

      • זה בסדר, אבל רצוי להודיע על כך לקוראים שידעו איך להתייחס לטקסט. כך גם תוכלי לקבל חוות דעת אובייקטיבית ומועילה יותר. כאמור, הרגישות פה היא גבוהה מאד והליכה על ביצים לא תורמת לאיכות התוצאה הסופית. אני מודיע לכולם ,שכשאחזור ואפרסם אשמח אם יציעו לי הצעות לשיפור.
        אני לא מהנעלבים.
        בברכה ולהתראות
        גיורא

  11. מסכימה בעניין הצורך בהתבשלות, שקיים לגבי רוב (אם לא כל) התוצרים של החשיבה האנושית, לא רק באמנות.
    ההרגל "לספור עד שלושים" הוא מבורך. יחד עם זאת, להראות תוצר שהוא עדיין "בשלבי עבודה" זה לגיטימי, וברור לכולם שהוא עוד יכול להשתנות.

    רק לא הבנתי למה אתה רואה את הפידבק המיידי כמשתק? בין אם יגידו לך שמה שכתבת הוא נפלא, ובין אם יקטלו אותו – השופט האחרון הוא בין כך ובין כך אתה, והשלב שבו הביקורת מגיעה הוא לא בהכרח מהותי.

    החשיבות של פידבק, בעיני, היא באפשרות שהוא נותן לך לראות את מה שכתבת דרך העיניים של מישהו אחר. אם מתברר לך תוך כך שאנשים קראו את הדברים באופן שונה ממה שהתכוונת, ניתנת לך האפשרות לשנות את מה שכתבת (אם אכן חשוב לך שזה ייראה בדיוק כמו שאתה התכוונת שייראה). ומה שחשוב יותר – אתה לומד מזה להסתכל על מה שכתבת כך, "מבחוץ".

    שורה תחתונה – אני לא רואה הבדל מהותי בין פרסום מיידי בבלוג לבין דברים שאתה מראה בסדנה, למשל. זה לא מחייב, ולדעתי גם לא מזיק.

  12. היו כאן תגובות מכל מיני סוגים, אבל כפי שיעל כתבה, הנושא מתחלק לשני עניינים שונים בתכלית. הכוונה העיקרית שלי בטקסט הזה לא היתה לדון בתגובות אמיתיות/שקריות/מעודדות/לא מעודדות, אלא במה שיעל כינתה "זמן מדף". מבחינתי, לפחות, זה נכון ליצירות מסוימות אבל לאו דווקא לכולם. מאוד הייתי רוצה לראות את הבלוג כמו שעדה תיארה אותו – כסדנא, או כסלון פרטי, שם אני מראה את החומרים לחברים קרובים ומבקש את דעתם. אלא שהבלוג מיידי יותר מכל סדנה או מפגש סלוני, מה שמעודד "הגשה" של יצירות שאינן מעובדות כלל, ובהחלט עלול לפגוע בתהליך הפנימי של היצירה (מתקשרת לכך שאלה חשובה לא פחות, והיא המעמד של "רייטינג" או "דעת הקהל" בשיפוט של אמנות, אבל אני חושב שלה מגיע פוסט עצמאי).

    נדמה לי שתקופת המגירה לא קשורה להיותו של שיר/סיפור שלם יותר: יש טקסטים שיושבים שנים ועוברים עשרות שינויים ויש כאלה שנכתבים מההתחלה בצורה הטובה ביותר, וכל המוסיף גורע. אבל בכתיבה ללא פרסום מיידי יש "זמן מדף" שנועד ליוצר – הזמן שעבר מאפשר לפתח מערכת יחסים מורכבת יותר עם היצירה, שמאפשרת להתמודד באורח מלא יותר עם תגובות של אחרים ליצירה – יהיו קטילה, מחמאה, הערת עריכה או התעלמות. אין ספק שבכל מקרה אני יכול להוריד את היצירה ולערוך אותה, או סתם לערוך אותה, הרבה אחרי שפורסמה (בבלוג ובכלל); אבל יש פחד מובן לעשות זאת, למשל, ליצירה שיצאה ישירות לבלוג וקיבלה תגובות נלהבות – מה אם אני אקלקל משהו? [תוצאה דומה אבל הפוכה תהיה לתגובות שליליות על יצירה שבקעה הרגע מהביצה].

    • אני חושבת שכותב עם בקורת עצמית יודע מתי היצירה שלו ראויה לפרסום ומתי צריך לגנוז אותה, הפידבקים החיוביים יכולים לתת חיזוקים ותמריץ להמשכיות היצירה אם הם כנים ,כמובן, וגם ביקורת אם היא נאמרת בטאקט ובעדינות היא עשויה להיות ביקורת בונה ומועילה אני אישית מגיבה בד"כ רק למה שאני אוהבת

      • ולגבי חיי מדף תרבות הבלוג והאנטרנט היא תרבות האינסטנט זה כוחה וזו גם חולשתה, מי יקרא בבלוג סיפור בן כמה עמודים שלקוח מתוך קובץ שיש לו חיי מדף ארוכים, זה טוב לשירה אולי, אבל לא לפרוזה, ראיתי בבלוגיה סיפורי מופת ארוכים שזכו להכרה ספרותית שכמעט ולא הגיבו להם הקוראים, בגלל אופיה של התקשורת הזאת, אז על איזה חיי מדף מדברים ,זו החולשה ,אבל זה גם היתרון -הפידבק המיידי האדרנליני הזה צריך להתרגל למדיום הזה ולהשתדל להיות הוגנים

        • טוב, אני חושבת שהעלית עוד בעיה, חנה. הרי רובנו כאן מוציאים גם ספרים לאור, ולכן אנחנו בהחלט זקוקים לזמן מדף, כדי להתבשל על החומר. ואז לא משנה שהסיפןרים ארוכים וכו", יום אחד הם יראו אור בספר, ואולי יקראו אותם, מקווים כל לפחות.

          ז"א, שלרובנו כן חשוב להתבשל עם היצירה. אני חייבת לומר, שאפילו ברומן רשת שכתבנו נולי ואני, ופורסם בווינט, הוא שכב שנה עד שהצצתי בו שוב וערכתי אותו, ורק אז שלחנו אותו.

          אני סבורה שיצירה ספרותית צריכה זמן מדף בלי קשר איפה היא תתפרסם, בספר או ברשת. אני סבורה שכותב צריך להימנע מסיפוקים מיידיים, למרות שהם מפתים. מי שרוצה את הכיף של קהילת רשת יכול לפרסם רשימות, ואז באמת יש פידבק מיידי ונורא כיף.

          שוב, זה לא שאי אפשר להתייחס לבלוגיה כאל סדנא, בהחלט אפשר, אבל מניסיון אישי זה עלול לפגוע ביצירה. גם כשהייתי בסדנת בית אריאלה לפני 26 שנים, לא הוצאתי סיפןר לסדנה מייד, אלא רק אחרי שעברו כמה חודשים או שנה לפחות. ביקןרת רעה או טובה מבלבלת יוצר, אין מה לעשות נגד זה. הרעה יכולה ממש לחסום, והטובה גם היא יכולה לחסום באופן אחר.

          בכלל, לדעתי סופר (פחות יודעת לגבי משורר) הוא אדם שממילא צריך לדעת לדחות סיפוקים, כי כל חיי הכותב כמעט הם דחיית סיפוקים, זה לעומת אמנים אחרים כמו שחקנים או מוזיקאים. אני חושבת שלא במקרב אדם נעשה סופר, בין השאר הוא צריך חהיות עםן אופי מסוים ויכולת לדחות סיפוקים. רבק, רובנו יושבים שנים על ספר, ואיש לא רואה. צריך הרבה כוח נפשי בשביל זה, וגם בגרות, ויכולת לדחות סיפןקים. רוב האמנים רוצים ומקבלים כאן ועכשיו.

          טוב, אני חייבת לכתוב על זה פוסט בעצם. זה נושא ענקי וחשוב.

          • חיי מדף מקובלים עלי, אבל המשך שלהם שונה מיצירה ליצירה , אני לא בעד פרסום פרקים מרומן שעדיין לא ראה אור ושלא עבר עריכה סופית ,אבל רשימה קצרה, מאמר שנועדו לפרסום פנימי בבלוג לחוות דעת וסבב משובים- מה רע בזה , אם רשימה זו עברה ביקורת קפדנית של הכותב וסבב התרשמויות ראשוני בין חבריו המיומנים ברור שחיי מדף של יצירה כזאת קצרים יחסית, אגב יש יצירות שנכתבות במיוחד לבלוג ,זו החממה הראשונית שלהן ואחר כך הן פורצות החוצה, השאלה מהי מהות הבלוג, העלאת יצירות שכבר פורסמו וניתנה להן גושפנקא ספרותית או העלאת יצירות חדשות ,שזה עתה נתהוו, האמת כמו תמיד באמצע, איו שחור לבן זה מה שמעניק לבלוגיה את הכוח הדינמי שלה התזזיתי והחי, כמובן שצריך להפעיל שיקול דעת לפני ולעשות עריכה בסיסית לפחות לטקסט(עריכה לשונית וכו..)

          • חנה, רשימה קצרה בוודאי לפרסם. אני דיברתי רק על יצירה ספרותית, סיפור או רומן.
            כל השאר: רשימות אישיות, טורים אישיים, רשימה עיתונאית, ביקורת, קטע קטן, ברור וברור שלפרסם. אלה החומרים האמיתיים מהם עשויים בלוגים, ודווקא לא סיפורים ושירים.

          • מסכימה איתך לגבי זה

  13. למי שרוצה לקרוא עוד בעניין

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8032&blogID=23

    • את התגובה הזאת אני כותב גם לך רונן וגם לך יעל… 🙂

      אני חושב ששכחנו מי אנחנו באמת ובעצם שאיננו מחוייבים לשום כלל או חוק שהוא! אז נכון שבעבר סופרים נאלצו לחכות זמן רב עד שיצא (אם בכלל) הספר שלהם.. ועד שאנשים שמעו עליו וקראו אותו.. ועד שהגיעו הפוצים עם הביקורות שלהם.. שהחליטו מיהו סופר טוב ומיהו רע ואיך ספר צריך להיכתב ולהיראות.. כבר נשכחה נשמתו של הסופור ופשוט ביטוי האישיות שלו עצמו- כפי שהיא ללא שום שיפוץ! כי כאלו הם אנחנו! האם אנחנו עוצרים ועורכים את עצמנו לפי כל מילה שאנו אומרים? האם הזמרת חושבת לפני שהיא שרה?

      נכון שזה טוב לשפץ ולתקן ולערוך ולעשות משהו טוב למשהו עוד יותר טוב וקרוב למושלם.. אבל לפעמים הטוב במילא בעיני המתבונן! ולפי דעתי העולם הזה זקוק ליותר נשמות אותנטיות שלא מתביישות להיות הן עצמן.. 🙂 הביטוי העצמי החופשי ללא עריכה או ביקורת עצמית הוא לפעמים הדבר הכי נפלא שיש בחיים- כשאנו עושים זאת או כאשר אנו צופים בזה אצל אחרים.

      ועוד דבר לגבי הכתיבה.. היום זאת ברכה ולא קללה שכל סופר מתחיל כבר יכול לפרסם את עצמו דרך הבלוגים.. אז נכון אולי הוא לא יתפרנס מזה אבל מי אמר שאנו חייבים להתפרנס דווקא מזה? אדם בעצם משתחרר לחופשי ברגע שהוא עושה את מה שהוא אוהב לא למען מחייה ופרנסה או פירסום- אלא פשוט כי הוא אוהב את זה ורוצה לחלוק עם אחרים!

      לכן כל עוד האדם תלוי באחרים ולא מבין שאת המתנה שלו יש לחלוק עם אחרים גם בחינם.. וגם ברגע זה ולא לחכות עד שההתלהבות והאנרגייה תעלם.. וגם לא לשחוק את השמחה והיצירתיות עד מוות כדי לעשות עוד תיקון ועוד עריכה.. לפעמים האנרגייה חייבת להתשחרר ולצאת החוצה! ותיכף ומייד! אחרת היא פשוט מתקלקלת ונעלמת וחבל.. והופכת את האדם לאומלל ומדוכא או עצבני וחולה.. אז לא עדיף פשוט להוציא את זה החוצה? המתנה שלנו היא מאלוהים! ועלינו לחלוק אותה!

      הסופרים הגדולים או יותר נכון היוצרים הגדולים שידעו להעביר את המסר דרך הכתיבה או הנאום- עשו זאת כי אלוהים נתן להם את הכוח והרצון! עלינו לזכור מי בעצם מדבר דרכנו ולתת לו ביטוי.. בלי צנזורה ובלי מחסומים מיותרים.. חשוב שנשחרר את האגו שלו וניתן לאלוהים להתבטא דרכינו..

      תודה על הרשומה (גם על הרשומה שלך יעל..) ויום נפלא!

      אתם מוזמנים גם לבלוג שלי..

      באהבה,
      גיל 🙂

      • גיל, אהבתי את המשפט: ניתן לאלוהים להתבונן דרכנו אכן היצירה היא מתת אלוה ממעל חבל שמחבלים ביופי הזה שיקולי רייטינג ומסחריות, כמה חבל

      • הי גיל,
        עם רוב התגובה שלך אני מאוד מסכים, ואני חושב שבדיוק בשביל זה יש בלוג – ושיש הרבה דברים שווקא הטקסט הראשוני, הגס ורב העוצמה שהבלוג מאםשר עושה להם הרבה טוב.
        עם זאת, בתור מי שחי עם זמרת אופרה, אני יכול לספר לך שהיא עובדת הרבה מאוד לפני שהיא עולה על הבמה ושרה. הרבה פעמים, מה שנראה ספונטני הוא תוצאה של עבודה קשה של מירוק, תיקון, שיפור – ואז לשכוח הכל ולהוציא את זה כאילו זו הפעם הראשונה.
        אני מאוד מאמין בתקשורת מיידית, בהוצאת הדברים החוצה כשהם בוערים. בשביל זה יש לי שני בלוגים… אבל לפעמים הערוץ החופשי הזה הופך ללחץ חיצוני – לפרסם משהו בגלל שיש לו קהל, בגלל שצריך להעלות עוד פוסט, בגלל שאני רוצה לקבל את הפידבק… וזו הרי לא הסיבה האמיתית, לא לכתיבה ולא לפרסום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר