מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
אני קורא בעניין את סדרת הפוסטים של יעל ישראל על הוצאות במימון מחבר ומחלות אחרות בשדה הספרות. מה שמרגיז יותר מכל בסיפור הזה הוא התחושה שמישהו גוזר קופון על חשבונם של הכותבים. אף אחד לא אומר שמו"לים צריכים להיות נדבנים גדולים, או שהם לא צריכים להרוויח. וכן, מכירות של ספר מסוים לא תמיד יחזירו את ההוצאות. אבל להוצאה שהמודל הכלכלי שלה מבוסס על קבלת כסף מהכותבים, מבלי להתחשב בכלל באיכות הספר או בפוטנציאל המכירה שלו, אולי מתאים במקום "כריש" הכינוי "דייג" – מפזרים פתיונות בדמות דברי חלקות שקריים ומפתים את הכותב המסכן לממן את המו"ל.
מצד שני – ותמיד יש "צד שני" – אם ההוצאה משקיעה בספר (ובמקרה זה בעצם לא משנה אם ההוצאה מממנת את כל העלות או רק חלק ממנה) הרי שהיא חייבת להאמין שיש לה סיכוי להרוויח ממנו. זה יוצר מצב שבו שיקולי רייטינג מכריעים את מדיניות ההוצאה לאור, והוצאות עלולות לפספס ספרים איכותיים, ואף פורצי דרך, בגלל שאינם מתחנפים לטעם הקהל. לסופר המתחיל, זה שהשם שלו לא מספיק כדי למכור ואין לו סיפור אנושי מזעזע לחשוף בעיתונות או קשרים אישיים עם מישהו בהוצאה, זה הופך את הפרסום לעניין של מזל. או יותר מדויק, לעניין של הדפסת המון עותקים, השקעה במשלוח, השקעה בקבלה ללקטורה (יש הוצאות מכובדות שגובות מאה ש"ח רק בשביל לקרוא את הטקסט שלך), הרבה עצבים והמון תשובות שליליות.
ומעל לכל, תמיד יכולה להיות תחושה שכל הדחיות האלה אין פירושן שהספר לא טוב. שמישהו פספס. יש הרי כל מיני סיפורים על סופרים ששלחו ל-30 הוצאות והתקבלו רק בהוצאה ה-31, והספר הפך לקלאסיקה. ואם אתה מאמין בעצמך אבל ההוצאות ה"מכובדות" לא מתעניינות, האם זה אומר שצריך לגנוז? מה החלופה, אם לא הוצאה עצמית?
נראה לרגע שחזרנו כאן להתחלה, להוצאות במימון המחבר, אלא שיש הבדל גדול בין הוצאה עצמית של ממש (לפנות לבד לבית דפוס, למעצב, לעורך, למפיץ) ובין אותן הוצאות שבהן מישהו גוזר עליך קופון. בהוצאה עצמית של ממש מצהיר הסופר שהוא מאמין בספר, גם אם אף אחד לא מאמין בו, ומשקיע בהתאם – ולא נופל לדברי חלקות של נוכלים. ועם בוא האינטרנט, השיטה הזו פשוטה עוד יותר: פרסום ספר והפצתו באינטרנט, בחינם או בתשלום, אפשריים כמעט לכל סופר, בלי להשקיע יותר מדי (תשאלו את תומר ליכטש).
וכשזה המצב, העילה לקיומן של אותן הוצאות במימון מחבר נעלמת למעשה. השירות שהן מספקות – הוצאת ספר במימון עצמי – ניתן לביצוע בקלות רבה יותר באינטרנט; ההבדל היחיד הוא אותם דברי חלקות שקריים שההוצאות משמיעות באוזני הכותבים-הדגים.
טוב שאתה מציג עוד דיעה. כי איפה הייתה ג"י קי רולינס שאני לא משוגעת עליה בלי עשרות הוצאות לאור וכאן בארץ השוק נורא , נורא קטן .
רשימה מענינת.
רולינס היא לא כוס התה שלי, אבל בהחלט מהווה הוכחה לכך שאפילו הערכה מדויק על מה ימכור ומה לא אינה אפשרית מראש.
היי רונן,
אני עוד מתכננת רשימה ארוכה על הוצאה ברשת, יש גם אתרים המיועדים לזה, וזה העתיד, לטוב ולרע.
הבעיה היא שזה ייקח זמן, כי אנשים רוצים לתת ספר מודפס, רק זה נראה בעיניהם ספר של ממש.
לגבי המסע המפרך בדרך לפרסום. אני שוב חוזרת שאם כותב הוא טוב, מישהו בסוף יאהב ויוציא אותו. ואני מדברת על פרוזה, לא שירה, בה תמיד המשוררים נאלצו לשלם קצת או הכול. פשוט צריך סבלנות ולשלוח.ובינתיים לפרסם סיפורים בכתבי עת. זה לא מזיק כלל. לא חייבים לקפוץ ישר לספר. אני פריסמתי עשר שנים בכתבי עת ובעיתונות לפני שיצא ספר ראשון שלי. היום כולם רוצים ישר לספר. למה? מה בוער? תתבשל קצת. מה רע?
ואכן, גם ההוצאות הגדולות חוטאות בשיקולי רייטיינג, וגם לזה עוד אתן הסברים ברשימה. אבל צריך לזכור שבצד ההוצאות הגדולות, ומול ההוצאוןת במימון מחבר, יש לא מעט הוצאות קטנות איכותיות, שהאיכות היא עדיין בראש מעייניהן. ויש לנסות גם אותם. ולא לפחד מתשובות שליליות. שוב, מי שטוב, מישהו יראה את זה וייתן לו צ"אנס. לי זה קרה. אני מאמינה בזה מאוד.
גם אני מאמין בזה (אני קיבלתי את הצ"אנס שלי די מוקדם), אבל עדיין חייב לשים סימני שאלה ליד שיקולי ההוצאות הגדולות. פעמים רבות אני קרוא דברים שראו אור, ושואל את עצמי איך הם עברו לקטורה, בעוד שטקסטים איכותיים יותר לא עברו. אבל כן, בסופו של דבר, אחרי שמונים אלף מלחמות-בשיניים וויתור על חלק מהטקסטים ומשלוח לכל העיתונים וכתבי העת, מי שטוב (וגם עקשן) סופו לקבל הזדמנות.
למרות, שבסופו של דבר, ספר השירים שלי התקבל להוצאה יחסית מוכרת ומכובדת(יצא לאור בתחילת 2009 ולא אזכיר כאן את שם ההוצאה רק בגלל שזה לא מתאים לרוח הפוסט והתגובות..), נשאר הטעם המצמית של הדחיות האחרות ופקפוק מציק בכישרוני – ועדיין מפקפקת..
כך שלדעתי, אתה מאד צודק. רק אל תשכח שתומר ליכטש היה שם מוכר בפני עצמו עוד לפני שפרסם את הספר שלו באינטרנט. כך שאת תשומת הלב (הראשונית לפחות) הוא השיג בזכות שמו המוכר כעורך כתב העת המקוון המיתולוגי "דג-אנונימי?" שעדיין משייט בדממה ברשת.. (זה אוקסימורון, לא??)
אבל באמת, למה לך למהר עם הסיפורים??.. תן להם זמן.. אם יש לך עוד רומן תוכל להמתין עד לאחר הוצאת הסיפורים. או להעלות לרשת כעת. אה.. ותוכל גם לפרסם ברשת את הסיפורים בשיטה של אחד פעם ב.. ואז לאחר זמן מה, להוציא את כולם בדפוס- בהוצאה רצינית- קטנה כגדולה. עד כאן עצותיה של ענבל ליום א".. (-;
לחיזוק הדברים נראה לי כי קראתי בראיון איתה בהארץ כי רותו מודן מפרסמת תמיד בהוצאה עצמית!?
רותו מודן היא מאיירת. והיא מאיירת לטובי הסופרים ספרי ילדים שיוצאים בטובי ההוצאות. לא נראה לי שהיא הוציאה משהו בהוצאה עצמית. בשביל מה לה? לא נראה לה שישנה מאיירת מבוקשת בשוק יותר ממנה.
אכן, בדקתי עכשיו. הרומן המאויר שלה ראה אור בשנה שעברה בעם עובד. השני, שזכה כבר בפרס בח"ול, יראה אור בארץ, בטח גם בעם עובד, כי היא מרבה לעבוד איתם. אם תוציא בהוצאה עצמית הרי שיש לה אולי סיבות כלכליות לכך. היא כה מפורסמת, שגם אן תוציא בהוצאה עצמית יקנו אותה וזה לא יפגע במעמדה. מי שנמאוד מפורסם יכול בהחלט להרשות לעצמו הוצאה עצמית, כי הוא ירוויח יותר.