בננות - בלוגים / / שחור זה יפה
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

שחור זה יפה

 

לפני 8 שנים בדיוק היה הדבר, כשהשטרודלית בכורתנו חגגה שנתיים. רק ירדנו מכבש המטוס, בהשכמו של בוקר, וכבר אנחנו עומדים בתור לדרכונים. ושם עדיין האנשים בתור מדברים עברית, מחייכים לשטרודלית, ואני אומרת לעצמי: אנחנו עדיין בבית הקטן והחמים שלנו, זה לא העולם הגדול והמפחיד, זאת לא ניו יורק הקשה והאכזרית שבה לאפחד לוכפת מאפ'חד ואדם לאדם זאב.
 
לאט לאט זולגים האנשים מן התור, ואנחנו עם העגלה והתיקים מתקדמים אל עבר דלתות הנמל החוּצה, אל העולם הגדול. בכניסה עומד איש עם פתק ועליו כתוב שֵם בערבית; לידו עומד איש אחר, בחליפה, אבל את הז'קט הוא מחזיק על הכתף בסגנון קז'ואלי של ז'ורנלים. מחכה למישהו בנימוס.
אני מסבה את תשומת לבו של שין: "תגיד, זה לא שר הביטחון?" ומתלבטת אם לעשות לו שלום.
ובעלי אומר לי: "השתגעת? להגיד לו שלום? למה מה? הוא בכלל רוצה שלום?" אחר כך הוא סיפר לירון לוזון שפגשנו שם את ארנס.
לא אכביר כאן בפרטים איך חיכינו לירון לוזון והוא לא הגיע (כי זה כבר לסיפור אחר), ואגש מיד לדלפק שבו מבררים איפה יש שטאטל (שאטל בשבילכם, הסעה) אל העיר הגדולה.
עדיין שחר, ורק אנחנו שם.
מאחורי הדלפק יושבת כושייה ששרה כשהיא מדברת, או אולי מדברת כשהיא שרה? אני 9 ימים הייתי שמה, ובמהלכם לא הצלחתי למצוא את הדרך להבין את המילים שלהם מתוך המנגינה.
ולכושייה יש שיער שאז עוד לא נראה במקומותינו: כל שיערה נראית כאילו הדביקו אותה במיוחד, פיסלו את השיער, ואני תוהה לעצמי: לא חבל לחפוף ראש ולהרוס את הבניין הזה יום אחר יום? מעניין כמה פעמים בחודש (אם בכלל) היא חופפת את הראש.
 
אחר כך אני מרגיעה את עצמי ואומרת לי: סקרלט, צאי מזה. עברו הימים ההם. עכשיו לפנייך אמריקנית ממוצא אפריקני, ואם תצווי עליה לרכוס לך את השמלה מאחור, רבים הסיכויים שתחטפי בעיטה בתחת.
אז נרגעתי.
האישה סידרה, כך שאחרי 5 דקות הגיע לאסוף אותנו טרנזיט אדום, ואחרי שעה וחצי בפקקים הוא הוריד אותנו בפתח המלון שלנו.
יורדים מהטרנזיט, מורידים את התיקים, סוחבים אותם אל המלון (ההוא שכח לעצור בצומת שביקשנו, ואחר כך לא יכול לעכב את הנוסעים האחרים, אז הוריד אותנו ברחוב סמוך). את מי רואים מול הדלת של המלון? את הלימו השחורה של ירון לוזון, חבר של שין מהשומר הצעיר. מחכה לנו.
 
השארנו את התיקים בקבלה, ויצאנו עם ירון לוזון לתור מעט את הסביבה הקרובה.
השטרודלית הקטנה הייתה רעבה, רצתה צ'יפס. שין הסתכל בשעון. השעה הייתה 8 בבוקר, אבל שין הסביר לי שבמקום שבאנו ממנו כבר צהרים, אז זה בהחלט הגיוני.
הגענו לשמה. אמרו לנו: "מה פתאום צי'פס? עכשיו אנחנו עדיין מגישים רק ארוחת בוקר" (אחרי שבוע התברר לנו שהמבורגר ותפוחי אדמה זה חלק מהעניין). אמרנו תודה ושלום והלכנו לוונדי'ס. שם אין הפרדה בין תפריט בוקר לתפריט צהרים.
אכלה השטרודלית את צ'יפסיה בקטשופ בשמונה בבוקר, ולהפתעתי איש לא נעץ עיניים מבועתות בהורים הלא אחראים שמאכילים את התינוקת שלהם בצ'יפס לארוחת בוקר.
אמר שין לירון לוזון בהפתעה: "ת'שמע, אני רק כמה שעות כאן ביבשת, וכבר אני יכול לאבחן את צבעם של אנשי השירותים. חשבתי שזה לא יהיה ככה אחרי שאברהם לינקולן שחרר את העבדים".
אמר לו ירון לוזון בפרצוף רציני: "שין, אתה יודע עליי שאני לא גזען".
השיב שין מניה וביה: "כן, עשרים שנה פמפמת לי שדופקים את המרוקאים והצבעת לצ'רלי ביטון. אחר כך התחתנת עם פולנייה ועזבת את הארץ. עכשיו אתה אומר לי שאתה לא גזען? אני מאמין לך".
אמר ירון לוזון במילים האלה: "תאמין לי. אני עבדתי במובינג כשהגעתי לכאן. אני מכיר אותם מבפנים. מכיר את המנטליות הדפוקה שלהם, יש להם מין אטיטיוד כזה, שאין מה לעשות נגדו. הם כאלה".
ושין איתגר אותו: "תן לי דוגמה".
ענה לו ירון לוזון: "בשמחה. כשעבדתי במובינג ראיתי את החיים שלהם מבפנים, בלי כל הפוזה שהם בונים החוצה. מה אני אגיד לך? הבתים שלהם כל כך מלוכלכים שזה גובל במפגע בריאותי. הילדים שלהם אוכלים כל הזמן מקדולנדס".
ואז קלטה עינו את השטרודלית בולסת צ'יפס וטובלת את משנהו בקטשופ, ומיד סייג את דבריו: "לא ככה מפעם לפעם כמוכם, אלא בתור שיטה. המבורגרים בטייק אוויי. ככה מגדלים הרי אדם. בלי דאגה לחינוך, לבריאות, לתזונה. כלום. הנשים שלהם עם ציפורניים כאלה ארוכות, והשיער שלהן – מה אתה חושב? הן משלמות הון תועפות על תסרוקות כאלה. אתה יודע מה העלות של תסרוקות כאלה בשנה? אסטרונומי. הן משקיעות בשיער במקום בחינוך או בהכנת ארוחות לילדים שלהן".
שין קם ואמר: "יאללה, לוזון, קח ת'דברים בפרופורציה. אני לא מוכן לשמוע דיבורים גזעניים כאלה. מה נהייה לך שבתור מרוקאי אתה שונא כושים?"
ירון לוזון החוויר: "שששש, יא דפוק! שתוק! היזהר לך מלהגיד שום שם גנאי שמתכוון לאלה, למה הם יודעים את כל המילים בכל השפות. אם אתה אומר עוד פעם את המילה ההיא, באים כמה כאלה מפרקים לך את האימא. וחוצמיזה אשכנזי מסריח, איך אתה יכול להגיד לי, מרוקאי דפוק שבדפוקים, שאני גזען?
אני?  איך אתה יכול להגיד לי שאני גזען?
גזען זה מישהו ששונא גזע אחד.
אני?
אני שונא את כולם!
 

 

16 תגובות

  1. ישר הרגשתי שהנושא פה זה גזענות . ולא ידעתי להחליט בהתחלה מי הסופרת,או מסופריה. איכשהו הסברתי לעצמי שאותה התבוננות מבודחת יש לך גם בשביל כל היהודונים באשר הם.

  2. נאור גבריאל

    הזוי הזוי. איזה עולם הזוי אה?

  3. הצביעות במיטבה (מירעה).

  4. אכן כן, שונא את כולם.
    "שחורים " ," "מתנחלים", "אשכנזים" ," שמאלנים" , "ואתיופים" לקינוח. למה לא?.
    הכל בחינם רק היום בשקל לפי הזמנה בלי מידה.
    איש איש על פי גחמות ליבו.
    כתוב טוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות להדס מטס