בעבודה החדשה של לינדה בלנטיס צריך להתלבש טיפ-טופ. כולם באים בערב לעבוד. רק השף ז"וז"ואל, שהוא גם בעל הבית, בא גם בבוקר, לראות שהכול בסדר. ערב אחד כשלינדה הגיעה לעבודה היא ראתה את השף ז"וז"ואל מסתובב באזור קבלת הפנים בפרצוף מודאג מעל הסיגריה.
שאלה אותו לינדה: "היי, ז"וז"ו (זה השם שלו באמת. הז"וז"ואל זה רק בשביל הברושורים), למה נפלו פניך? ולמה לא תלבש איזה סוודר? לא קר לך?"
ענה לה בפנים נפולות: "מה סוודר? אני שבוז עד מעל אוזניי. למקום שאליו אסור להגיע בלי ז"קט ועניבה את מציעה לי ללבוש סוודר?" "אז תלבש ת"ז"קט שלך", אמרה לו לינדה בלנטיס, "יאללה, אני קופאאאת פה בחוץ". המילים של ז"וז"ו היו אפופות עשן כשיצאו לו מהפה, או אולי היו אלה אדים. מכל מקום, הוא סיפר לה שהז"קט נעלם מהוו שהיה תלוי עליו במשרד שלו. לינדה עשתה פרצוף מצטער, ונכנסה מהר לאזור של הפלטות הקרות. |
|
התחיל הערב, הגיע הדי-ג"יי, הגיעו האורחים, היה שמח, היו עניינים, היו ריקודים, הכלה נישאה על כתפי מישהו עם כל הקרינולינות, בסוג המעצבן של ישיבה שמאלץ אותך ללפות ברגליך את הצוואר הקרוב ביותר. החתן הטיל וטו והכריח את כולם לחכות עד שיורידו אותה, יושיבו אותה על כיסא ואת הכיסא ירימו על כפיים. האורחים רקדו ועשו רכבת והקפיצו טקילות על רחבת הריקודים.
בהפוגה הראשונה של המוזיקה פתאום נשמע קול מכיוון הבר: "הלו שרמוטה, זה אני! מצאת לך עם מי להתחתן".
עיני הכול נישאו אל הבר, שם ישב אחד במשקפי שמש וכוסית ויסקי ביד. צעק, דיבר, תיאר את חלקיה האינטימיים ביותר של מזל הכלה.
הדודים של החתן עזבו את הרחבה, ובצעדים גדולים ומאיימים התקרבו לבר. אחד תפס אותו בגרון.
ההוא, שכבר היה שיכור, נחנק. חרחר לו: "מה אתה רוצה ממני?"
אמר הדוד: "מה אתה מלכלך על הכלה?"
אמר אבי הכלה שבמקרה דפק ראש על הבר באותו זמן: "איזו כלה בראש שלכם?"
אמרו הדודים: "זותי".
אמר האב: "זו איננה מזל. זוהי מיי-אל. עדיין לא שמתם לב שזו חתונה של צפונים?"
הדודים התרגזו: "מה צפונים בראש שלך?"
ז"וז"ו, שדי מהר הבין מה הולך להיות שם, תפס את ההוא, השיכור, ומשך אותו בעדינות אך בתקיפות החוצה. ההוא לא יצא משם בקלות, ואת הצעדים האחרונים הוא כבר צעד באוויר, כי ז"וז"ו סימן את הסימון המיוחד לקונסטנטין האימתני שעובד אצלו בתור שומר, שוטף כלים ומקלף ביצים קשות.
זרק אותו קונסטנטין החוצה, וז"וז"ו – סתם בשביל הסמול-טוק או אולי בשביל סקר שביעות רצון – שאל אותו: "מאיזה צד אתה?"
"אני מהצד של הרעבים שרוצים לדפוק ת"ראש עם ארוחת ערב במקום על רמה". ככה ענה האיש.
ז"וז"ו אמנם היה מוחמא,
אבל בסוף הערב בכל זאת הוא נראה ללינדה בלנטיס לא במיטבו.
היא שאלה אותו: "ז"וז"ו, קיבלת מחמאה, הצלת ערב, מה כבר יכול להעיב על מצב רוחך?"
וז"וז"ו שוקט יענה לה: "הזמן שסילקתי את ההוא וסתמתי את האף מהריח שיצא לו מהפה ומבתי השחי, שמתי לב שהז"קט שהוא לבש
זה הז"קט שנעלם לי בבוקר".
במילא הוא לא יכול היה אחר כך ללבוש אותו.
וכסף טוב הוא עשה .
צודקת מירי
איך היה לובש שוב את ז"קטו המעוצב.
ובכלל, מה שף צריך ז"קט?
איך את עושה את זה, כותבת כאלו משפריצה, את מוחקת? זה ניראה חתיכה אחת.
ז ו"זו"-כבר השם עושה את הספור.
יש לך מחזות בראש.
להתראות טובה
את דמון ראניון לישראלים. אולי ספר סיפורים?
מיכל, איזו מחמאה!
עכשיו אני בעיצומה של תעלומת הרצח,
אולי באמת בשביל האתנחתא הקומית
אקבל את הרעיון שלך
טובה, אלה מקרים שקרו במציאות,
אין מה לשפץ אותם
פשוט מספרת את מה שהיה.
המציאות הרבה יותר מצחיקה, מסתבר, מדברים אחרים
זה נכון שהמציאות מצחיקה, אבל השלוף שלך, עושה אותה קרובה לפנים, מרנינה.
להתראות טובה
}{
ואוו.
יצירתית בטירוף.
מתדגדגים לך הסיפורים החוצה.
הייתי מתה לצלם את הראש שלך בפעולה 🙂
כיף לתפוס אתנחתא בבלוג שלך.
תודה סמדר
את מוזמנת תמיד למנוחה