מלפפונים,
עגבניות,
תפוחי אדמה,
אפרסקים,
עירית,
בזיליקום,
רוקט,
אבטיח,
מלון,
פיתות,
פטריות.
זאת הרשימה. הגענו בסוף עם חצי ממנה הביתה, כי כמובן שכחנו אותה בבית. מצד שני, קנינו כמה דברים שלא חשבנו עליהם, אז המאזן יחסית שלם. הלכנו, הלכנו, ובכל רגע השקיות נעשו כבדות יותר, והקטנה כנ"ל, והשוק נעשה צפוף, אבל עדיין צבעוני וססגוני בריחותיו.
ש" אמר לי: "בואי נחתוך לרחוב צדדי, אחרת בחיים לא נצליח לצאת מכאן".
אבוי לי, חתכנו דרך סמטת קצבים שהזכירה רכבת שדים – מכל עבר מביטה בך גווייה או גולגולת, כאן שוברים רגל של חזיר, ושם פותחים לפרה את הראש ומוציאים את המוח.
אמרתי לש": "בוא נברח מהר".
ש" חייך, וניתב אותנו אל הסמטה הבאה.
כאן ראינו למולנו בסטה שכולה בצלים ושומים. ובתווך – אישה מבוגרת צנועה למראה, עדינה ושחומה ומטפחת לראשה.
ש" אמר לי: "תראי כמה סוגים של בצל יש פה. מכל הצבעים".
אמרתי לו: "טוב, תקנה שום".
לקח שקית, שם בה כמה שומים.
אמרה הגברת המוכרת: "תעזוב, זה שום איטלקי. אל תיקח, קח שום ישראלי".
ש" עשה כדבריה.
אותי זה סקרן. שאלתי: "מה ההבדל?"
אמרה: "שום איטלקי הוא פחות חריף".
אמרתי לש": "אה, איזה יופי. הוא בטח גם פחות מסריח".
וש" אמר לי: "אם כבר שום אז שום". ולקח שום ישראלי.
הקטנה ישבה בזרועותיי בנוחות מסוימת וכרסמה לחמנייה מתוקה.
הגברת המוכרת חייכה אליה בשן זהב קדמית.
הקטנה חייכה בחזרה.
שאלה הגברת: "בן כמה הילד?"
אמרתי: "זאת ילדה".
אמרה: "בת כמה הילדה?"
אמרתי.
אמרה לי: "את לא תנחשי כמה ילדים יש לי".
אמרתי: "נכון".
עשתה עם הידיים סימן של עשר אצבעות לי יש וגו".
לא הבנתי כמה.
שאלתי בחשש: "עשר?"
|
|
חייכה, ושן הזהב שוב נצנצה: "תשימי לב לתנועות". עשתה שוב את אותן תנועות, ואחר כך הניחה יד על הבטן.
לא נראה לי הגיוני. שאלתי: "כמה?"
אמרה: "חמש עשרה".
חזרתי אחריה: "חמש עשרה?"
היא הייתה רזה ולא מסכנה בגופה כמו שהייתי מצפה לחשוב שתיראה אישה כזאת. היא נחפזה להרגיע אותי: "אבל כולם כבר נשואים. רק שלושה עוד בבית".
חייכתי.
הקטנה חייכה.
והאישה חייכה והסתכלה רחוק: "כמה עברנו מאז, כמה דברים השתנו. וכשאני חושבת על זה זה כאילו רק אתמול. אני בת שבע עשרה, הוא בן תשע עשרה. אתה נתת לי יותר מדי כסף, מותק. תיקח, תיקח, זה רק עשרים ושלוש. לא, אני לא לוקחת מה שלא מגיע לי. יותר טוב תיקח הכסף שלך, ושבוע הבא תחזור פה".
וש" אמר לה: "נחזור".
ואני אמרתי: "ושבת שלום".
וגם היא אמרה.
והקטנה חייכה.
האישה נחמדה, אבל כמה שום ובצל נצטרך בשביל לבוא בעוד שבוע?
בבית ש" פתח את העיתון. הקריא לי שכתוב שחצי שן שום ליום מאריכה את החיים ואפילו מונעת סרטן.
למחרת בצהרים היינו מוזמנים לאחוזת תזזית.
ישבנו סביב השולחן, חמותי הכינה דגים על האש. ספתה קלרה היללה את הדגים. ביקשה מש" שיעביר לה את רוטב השום.
ש" אמר לה: "את יודעת, ספתה? מי שאוכל חצי שן שום ביום – זה מונע סרטן".
ספתה קלרה אמרה בהצטערות: "הייתי אוכלת ראש שום ליום, אני נורא אוהבת. אבל הוא", החוותה בראשה על בעלה, סבא דוֹמְנוּ, "הוא לא מרשה לי".
הי הדס היה שווה לחכות בינתיים המטע גדל אבל לך יש משהו מיוחד בסיפורים. לאן נעלמת? הבאת קטנה? גידלת שום?
מירי"נקה,
קודמקול היה אוגוסט. ויולי. זמן ילדים.
אחר כך צריך להתאושש מזה
🙂
נעים לקרוא, מאד אנושי .
תודה אביטל
טוב כתמיד. תגידי לספתה שהיו לי חברים טובים שהיו להם נשואים טובים והם מאוד אהבו אחד את השני ואהבו שום, ואם האחד אכל שום אז גם השני מיד אכל וככה לא סבלו מהריח.
סיפור יפה אבל עם סיום (או עם שום) רע, נו את יודעת..התגרשו לפני כשנתיים אגנסט אול אודס…
יש לך חוות דעת ראשונית על כתב היד שהגיע אליך? אשמח לשמוע אם אפשר..
תודה יוס"לה
מלא סיפורים כרימון, כבודו.
כתב היד – בפרטיות
היי הדס
שם הסיפור יפה…הזרימה… החיים נמצאים בכל מיני מקומות בו זמנית, מתכתבים בלי שידעו
להתראות טובה
מה לא מוצאים בשוק – סיפור שוק כהלכתו. גם אבא שלי קרא את המחקר הזה ואחרי שבוע איימנו עליו ככה שהוא הפסיק – יותר מדי ריחנית הבריאות הזו.
מיכלי, תראי מה זה. שני אנשים שאנחנו מכירים קראו את אותו עיתון.
תרופות ספתה זה מפתה, נכון?
טובה תודה
טוב לראות אותך פה
שום כלום. וטוב שחזרת מהשוק, הדס.
מוסר השכל: טוב שן זהב בפה מעשרים בצנצנת.