בננות - בלוגים / הדס מטס / מי דרך בקריית היובל
שמורת מגדלי הבננות - הבלוג של הדס מטס
  • הדס מטס

    בערך מ-1968, שאז נולדתי, ועד סיום התיכון גדלתי בכפר ציורי וקסום (מילים אחרות ל"חור כמעט הכי נידח ביקום") להלן: השמורה.    יש לי 3 ילדים, ושותף לחיים שהוא גם שותפי בהוצאת הספרים אגס – המתמקדת בספרות נשים. בימים אלו ממש יצא לאור הכחול - ספר ניו זילנדי יפיפה על בחירה בלתי אפשרית של אישה בין אהבת גבר לאהבת ילדיה. לפני כשנה יצא לאור תאונת עבודה – ספר מתח שכתבתי.   העלילה נוגעת ביחסים המורכבים בין ילידי הארץ לעולים מרוסיה ובחיים הבודדים של הרווקות בעיר הגדולה.   הספר  מדגיש את האופן שבו בעידן הדיגיטלי שלנו מקום העבודה משתלט על חיי העובדים.   הרבה מתח, המון הומור.   ממש במקביל להולדת בתי הצעירה יצא לאור  הרומן הראשון שלי - "רבע עוף" המיוחד ב"רבע עוף" הוא גיבורה שמנה. הספר מלווה את רוית, אישה נאה ומצליחה, בהכנות לבר מצווה של בנה, בתוך מציאות אישית כואבת של הנשים השמנות, שרבות מהן חיות בינינו אך מעטים מתייחסים לקיומן.

מי דרך בקריית היובל

לפני הרבה שנים והרבה פחות ילדים היה הדבר. הזדמנו כולנו לגור בירושלים בשל מוסדות הלימוד המצוינים והנדירים שבני הזוג שלנו למדו בהם. ש' ואני התגוררנו בשכונת נחלת אחים בדירת חדר וחצי משובצת רצפה וכתלים אצל איזה משגיח כשרות רודף בצע. דוקטור ניצני, שאז עדיין רק הייתה סטודנטית לרפואה בגבעת רם, ותמיר שלה, שלמד בכלל בראשון, גרו בדירונת בממדים דומים בקריית היובל. עוד שכונה מועדפת על סטודנטים בזכות המעמד הנמוך שלה.
לכאורה זה לא היה כזה פשוט. דוקטור ניצני עם הקול הצפצפני שלה, האיי קיו המרקיע שחקים והנחישות להצליח הייתה החברה הראשונה של ש'. אבל איכשהו היא הצליחה להמיס את כל הגבולות הפוטנציאליים ולהתחבר אלינו כשניים. וכך גם התמיר שלה. בפעם הראשונה שהם באו אלינו לנחלאות צפינו כל הערב במעגל של דן שילון. זה היה הבילוי של יום העצמאות. אחר כך יצאנו למדרחוב וספגנו שפריצים של קצף. בקיצור, ביקור לא חווייתי, בלשון המעטה.
אחר כך הם הזמינו אותנו אליהם. הערכנו את זה, כי ידענו כמה דוקטור ניצני זקוקה לזמן הזה ללימודים.
בימים ההם, בשנה הראשונה להיותנו נשואים הייתה לי מנטרה אחת שאותה הייתי מזמזמת לש' בכל פעם שהמתנו לאוטובוס להר הצופים: מי שיש לו אוטו – מלך. ואז עוד גרנו במרכז העיר. בקיצור, נסענו אליהם באוטובוס שכמובן עצר רחוק מאוד מדירתם, צעדנו ברחובות צרים וחשוכים עד שהגענו. כל מה שאני זוכרת משם הוא שטיח ומנורה על רגל.
תמיר דיבר עם ש' על חשבונות וחשבוניות וכל מיני דברים שמעניינים סטודנטים לראיית חשבון. ש' אמנם היה בצלאל'ניק, אך שיתף פעולה בנימוס.
בשלב די מוקדם בביקור החל לעלות באפי מין ריח שיש לו מקור אחד בלבד – כלב שהלך על מדרכה ואחריו דרך שם בן אדם. אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, כמה נורא מצדי, להתארח אצל אנשים בעלי שטיח ולהביא אליהם את מה שדרכה עליו רגלי.
עם כל רגע שנקף היה הריח לסריח והסריח לסירחון והסירחון לקירחון וההוא לעוד יותר גרוע. לא ידעתי את נפשי. מה לעשות כדי להסתיר את הבושה. על מנת למזער נזקים הבנתי שעדיף לא להרים את הסוליה ויהי מה, כיוון שהרמה כזאת תשחרר גל של ריח ותצביע על מקורו.
כך עבר לו הערב בעינויים קשים, שבהם רגלי מתאבנת, אפי עולה בלהבות והמבוכה בשמים. כשהוגש התה, בארבעה ספלים בגדלים שונים, ולידו ופלים בטעם לימון בצלחת זכוכית, שאל פתאום ש': תגידו, אתם מריחים משהו? מרב חרדה קפאתי. דווקא הוא מכל האנשים הולך להפנות אצבע מאשימה לעברי? דוקטור ניצני אמרה שהיא איננה מריחה דבר, וכך גם התמיר שלה. נשמתי לרווחה, ובאותה הזדמנות בא עוד גל של ריח עדנים לאפי. עווית ההקאה הייתה קרובה מתמיד.
בשלב מסוים הודיעה דוקטור ניצני שהם עייפים וצריכים לקום מחר. ש' ניסה לרמוז להם שאין אוטובוסים בשעה כזאת, אולי הסובארו שלהם תבין שכדאי לה להסיע אותנו את המרחק הלא ארוך הזה בשביל נוסעי מכונית (מי שיש לו אוטו – מלך) אבל ארוך ארוך בשביל נוסעי האוטובוסים, אם עדיין הקו פעיל בשעה כזאת.
דוקטור ניצני והתמיר שלה לא הורמזו, ואנחנו מלמלנו מלמולי פרידה ויצאנו, אני גוררת רגל.
ברחוב הפתוח, עם האוויר הירושלמי הצלול, נתן ש' את קולו במשאלה: "לא יכלו לקחת אותנו אלה?" ואז הוסיף: "קסססססס…. מה נדבק לי לנעל? מתי זה קרה?" ושפשף את נעל הבית המשובצת שלו על המדרכה.
"אה, זה אתה?" הבטתי בו בתוכחה.  "ואני לא העזתי להזיז את הרגל כל הערב ורק חיכיתי שהוא ייגמר", נזפתי בו בפולנית.
 

אלה לא אנחנו. הרי אמרתי שהיה חושך
 
והוא, מכל הדברים שאפשר לעשות בעולם, פרץ בצחוק אדיר.

8 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    משעשע וכתוב היטב. בעיקר החלק הראשון, איתו הזדהיתי מאד:)

  2. זה ממש לונעים לצחוק מתיאור הסבל שלך, אבל רק המחשבה עלייך יושבת בחוסר נוחות ולא מעזה להרים את הרגל – מעוררת גלי צחוק :-)
    וחוצמזה, אין על הסיפורים של הימים בהם היינו זוגות צעירים תפרניים נטולי מכוניות ותקציב.

  3. שלא נדע, הדס :) את לא יודעת כמה שפר מזלכם שהם בירושלים. בהשוואה לתל אביב מסלולי המכשולים שעל המדרכות שלכם הם למתחילים…

    • אמיר, עד שהגענו לתל אביב לא ידענו בכלל שקיים חוק איסוף ולא הבנו למה לכל כלב תלויה שקית על הרצועה. אני חושבת שבתל אביב פשוט יש הרבה יותר כלבים. למה בעצם?

  4. טובה גרטנר

    הייי הדס
    חזרתי לספור הזה
    כי אני אוהבת איטך שאת כותבת,
    אני מכירה את קרית יובל ככה שאנ יהלכתי איתל תוך כדי הסיפו.
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות להדס מטס