חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

קפקא ואני

 

 

                              
                                               
הפגישה הראשונה היתה פשוטה ומוזרה כאחת. הוא פשוט עמד מולי כשהכנתי לעצמי קפה של בוקר במטבח. זיהיתי אותו מיד, והבנתי שבא כדי לעזור לי. הוא שאל בפשטות: "למה שלא תכתבי עליי", ומיד תיקן: "כלומר עלינו, עלייך ועליי…"
חשבתי שזה רעיון מצויין, ראשית כי מערכת יחסים איתו לא תיחשב לבגידה. שנית כי אין ספק שאני באמת אוהבת אותו, וכהוכחה אני יכולה להזכיר אותה פעם שבה מרוב התלהבות הצמדתי נשיקה לפניו שניבטו אליי מכריכתו של ספר, ושלישית כי זאת יכולה להיות מערכת יחסים שתימשך זמן רב ככל הנדרש.
כדי שלא ייעלם, הזמנתי אותו מיד לכוס קפה. הצעתי שנשב בחוץ, בגינה. בלילה ירד הגשם הראשון והאוויר היה צלול. בשמיים שייטו עננים שהיו לבנים בשוליים ואפורים בפנים, השמש התחבאה ויצאה לסירוגין וציפורים צייצו, אבל הוא העדיף לשבת בפנים על יד השולחן שעל יד החלון.
לא הופתעתי כשהתברר לי שהוא שותה את הקפה שלו בדיוק כמוני, בלי סוכר ועם כמות בינונית של חלב. הוא גם קיבל בברכה את עוגיות התמרים שקניתי אתמול בסופר, ואפילו לא שאל אם הן קנויות או שאפיתי אותן בעצמי.
כבר ידעתי מנסיוני, שסופרים אוהבים לדבר על היצירות שלהם, וסיפרתי לו שפעם ניסיתי להמחיז סיפור קצר שלו על רוח רפאים. חשבתי שזה ישמח אותו, כמו שהיה משמח אותי אילו מישהו היה אומר לי דבר כזה, אבל פניו דווקא התעגמו. אולי מפני שגם הוא, כמוני, לא כתב הרבה זמן כלום. רציתי לשאול אותו גם איך הרגיש כשפורסמו קטעים קצרים, שכתב בתקופה שבה לא הצליח לחבר סיפורים או רומן ארוך. אני קראתי אותם מקובצים בספר שנקרא "מחברות האוקטבו", אבל את זה לא שאלתי, כי חששתי שגם השאלה הזאת תעציב אותו. בסוף שאלתי סתם שאלה כמו "איך אתה מעביר את הימים" והוא ענה לי סתם תשובה בערך באותו נוסח: "אני יודע, הימים עוברים".
בשלב הזה של הפגישה נזכרתי שבעבר היה לו קשה מאוד להתמיד בקשרים, וחששתי שמא לא ירצה להתמיד גם בקשר אתי. למרות שעבר רק זמן קצר מאז שהופיע, כבר הרגשתי קשורה אליו. מצד שני לא ידעתי מה להגיד. בסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד כוס קפה , אבל הוא לא רצה. גם אני לא רציתי. בכלל לא בריא לשתות כל כך הרבה קפה על הבוקר, והתחלתי לחשוש שאולי הוא יחשוש שאינני מעוניינת בבריאותו. התחלתי גם להרגיש שהעניינים בינינו מתחילים קצת לחרוק, אז שוב הצעתי שנצא. הפעם לא לגינה, אלא לרחוב,לטייל.
לזה הוא דווקא הסכים. גם לו התחשק להתאוורר. הוא היה לבוש במעיל דק וארוך, שכבר לא הולכים איתו היום, ועל ראשו הופיע פתאום כובע עם שוליים מצחיקים. מבחינת מזג האויר הלבוש שלו דווקא התאים, כי היה סתיו, אבל אפשר היה לראות מיד שהוא שייך לזמנים אחרים. זה קצת הפריע לי. לא בגלל חוסר המודרניות אלא בגלל המשונות וחוסר השייכות. גם בלעדיו הרגשתי לפעמים משונה ולא שייכת, אבל מובן שלא אמרתי לו כלום. ראשית, כי לא רציתי לפגוע בו – הרי ידעתי שהוא מאוד רגיש – ושנית ,כי זה לא באמת היה לי חשוב. מה שכן היה לי חשוב זה שהוא אתי, שאנחנו יחד, ופתחתי את הדלת ויצאנו מהבית ועלינו במדרגות ויצאנו מהשער והתחלנו לעלות ברחוב "השומר".
רחוב "השומר" הוא הרחוב שעולה מהרחוב שלי, ומתפצל בהמשך, ימינה, לכיוון השמורה ושמאלה לכיוון המושבה. לא ידעתי איזה כיוון הוא יעדיף. אני כמעט תמיד מעדיפה את שמורת הטבע , כי יותר נעים לי לטייל בטבע מאשר בין אנשים, ובשמורת טבע, מדרך הטבע, יש יותר טבע ופחות אנשים, וגם האנשים המעטים שמטיילים בה נראים יותר טבעיים.
בעלייה לא דיברנו, ראשית, מפני שקשה לדבר בעלייה, ושנית, מפני שרציתי להתקרב לפיצול ורק אז לשאול אותו לאן הוא מעדיף לפנות. פתאום ראיתי מישהי באה מולי. זאת היתה השכנה שלי. היא שמחה לראות אותי ונפנפה לי מרחוק. גם אני נפנפתי לה והעמדתי פנים שמחות. לפנים היינו קרובות מאוד, אחר כך קצת התרחקנו, ולאחרונה שוב התקרבנו. אלמלא היה אתי לא הייתי צריכה בכלל להעמיד פנים, יכולתי לשמוח באמת, אבל שיערתי שיהייה לי קשה להסביר לה מיהו, ואיך אנחנו קשורים זה לזה. היבטתי בו כאומרת "אין ברירה, מוכרחים לעצור" והוא הושיט את כף ידו לפנים כאומר "בבקשה, אין לי שום בעייה עם זה" . הוא בהחלט היה אדיב מאוד.
לשכנה שלי היה המון מה לספר, אבל לא היה לה זמן, אז היא הזמינה אותי שאקפוץ אליה בהזדמנות לקפה, אז, אמרה, תספר לי הכל. הבטחתי שאבוא, אבל לא קבענו מועד. זה קצת הטריד אותי. אם היא באמת רוצה לדבר אתי, חשבתי, למה היא לא קובעת מועד, ואם היא לא רוצה, אז למה נפנפה לי מרחוק. אולי גם היא, כמוני, המשכתי לחשוב, רק העמידה פנים שמחות. המחשבה הזאת לא נעמה לי, ועברו כמה רגעים טובים עד ששבתי ונזכרתי בו. רציתי לשתף אותו במחשבות שלי, וגם להתנצל לפניו , אם יהייה צורך, על ששכחתי אותו, אבל כשפניתי לעברו הוא כבר לא היה. פשוט נעלם כפי שהופיע, פתאום.
עמדו לפניי כמה אפשרויות: או לפנות לשמורה כפי שתכננתי, או להמשיך לכיוון המושבה, או להסתובב ולחזור הבייתה ולהיכנס עם למיטה עם ספר טוב, עדיף שלו. זה, כמובן, מה שעשיתי בסוף. ואולי, בעצם, בהתחלה. כן, בעצם ככה, בעודי שוכבת במיטה וקוראת שוב בפעם המי יודע כמה את קובץ הסיפורים הקצרים שלו ומהרהרת בו, התחיל הכל. 

 

 

 

 

 

13 תגובות

  1. הזיה מקסימה. התרחשות סוריאליסטית שמתוארת בצורה סופר-ריאליסטית, בשיא הטבעיות והפשטות.
    יש לך אלטר-אגו איכותי ביותר, חני!
    נהניתי לקרוא!

  2. מצטרף וחותם על דברי גבריאלה.

    • הי חני, ברוכה הבאה. מרגש אותי הסיפור שלך,ונוגע בי גם כי אותי קאפקא בא לבקר, בפעם הראשונה זה היה לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, הוא ישב מולי על כסא מעץ עם משענת עגולה, ואמר לי הנה אני עכשיו לידך, דברי, שאלי מה שאת רוצה, על הכל, ואני שתקתי לא היו לי מלים בגלל ההלם.וניסיתי לכתוב שיר וכתבתי אבל לא עמד נכון כשיר. ואולי סיפורך הניפלא יהיה קטליזטור לצמיחה.ותודה על השיתוף הזה בפנטזיה של מציאות.

      • נ.ב. לפני לא מעט שנים ראיתי בפסטיבל עכו מחזה על קאפקא, כבר לא זוכרת ממנו הרבה, אבל כל מה שקשור בו אני קוראת. עכשיו קאפקא על החוף של מורקמי, ועדין לא פיצחתי את הקשר, אולי זה החלומות והפנטזיות הנהפכות למציאות?! נראה.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, גיורא. התגובה שלך שמחה אותי מאוד.

      • חני שטרנברג

        אורה,
        מעניין מאוד מה שאת מספרת על הפגישה שלך עם קאפקא. אולי עדיין לא מאוחר לנהל את השיחה איתו?
        גם אני קראתי את קאפקא על החוף של מורקמי ומאוד אהבתי. כשאני חושבת עליו עכשיו בעקבות מה שכתבת יש בו באמת דו שיח מאוד מעניין בין פנטזיה למציאות.
        המציאות מצמיחה פנטזיה שמצמיחה מציאות. מה שאומר שפנטזיה יכולה בהחלט להיות קטליזטור לצמיחה.
        תודה לך אורה על שתי התגובות המעניינות והמרגשות.

  3. כתוב בהמון הומור ואפשר ללמוד דווקא הרבה דברים על הדמות הנשית בהזיה הזו, בעיקר שהיא אמיתית ומלאת חן

  4. נחמד מאוד, ואיך ההזיה שזורה במציאותי, מצויין.חלימה בהקיץ נהדרת.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, לוסי. אכן יש שזירה של הפנטזיה במציאות בסיפור הזה. :)

      • חני
        במקרי עברתי כאן, והופתעתי לראות איך לקחת לי אותו.
        אבל, כיוון שמזמן לא היה מפגש בינינו , אפילו לא מקרי – לא
        דרך ספריו, שלא לדבר על היומנים שלו, שאותם קראתי באדיקות
        מדי יום ביומו – שנתיים ארוכות של הזדהות , למרות שמעולם
        לא הייתי בפרג .
        ויום אחד, כתבתי שיר – ובוא תיארתי את חדרו – ואיך הוא הקשיב
        לקולו של אב מסרס.

        {שתיים פחות רבע בלילה. מולי ילד בוכה. פתאום איש מדבר באותו חדר, והוא קרוב אליי כאילו היה לפני חלוני " נוח לי לעוף מן החלון מלהוסיף ולשמוע זאת,"הוא מהמהם עוד משהו על עצבנות, האישה מנסה דומם – רק מתיזה הגאים שורקניים – לישן שוב את הילד}." מתוך היומנים של קאפקא
        1914 – 1923 – חלק ב" עמוד – 76

        בחדרו של פרנץ קפקא
        הייאוש תלוי על נברשת,
        אור מבחוץ משתקף
        בראי הסדוק,
        ייללת הרוח, מול
        נר בודד מהבהב,
        על שידה ליד המיטה
        אלף שדים, כל לילה
        לילה לילה
        מסתודדים,
        לצוד את לבו הרך.

        טימה בז

        • חני שטרנברג

          טמה,

          תודה רבה על תגובתך, על הציטוטים ועל השיר המעניין. התגובה מעידה על כך שלא לקחתי אותו ממך. לכל אחד מאוהביו של קאפקא – קאפקא משלו. וגם לך. :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג