ראיון עם פיצ'י בן מאיר על אמיר גלבע

את הראיון הזה ערכתי עם פיצ'י לפני כארבע שנים. מעבר לזיכרון הצרוב אצלי של אישיות יוצאת דופן, מכל בחינה, זה הזיכרון הכתוב שיש לי ממנו. הראיון פורסם במקור ב"טיימאאוט תל אביב". הוא מובא כאן לזכרו:

 

"בגיל תשע עליתי למחסן של סבא ומצאתי מקבת, והלכתי לבית הקברות המוסלמי, שם היו קברים מכורכר, ובאופן שאיני יכול להסביר ניתצתי את הקברים. היתה בי דווקא קרבה רבה אל הערבים. מדי שנה הם היו עולים לבית הקברות הזה אל קבר השייח, ואחרי ההילולה לשייח היו הגברים שוגלים את נשותיהם על הקברים והמיילדות היו מיילדות שם נשים הרות. כילד הייתי עד ראייה לזה, וזה מאוד חיבר אותי אליהם אנושית. לא היתה בי שום שנאה לערבים. מוזר שבחרתי להיפרע דווקא ממצבות שאהבתי ומאנשים שנקשרתי אליהם. מיד לאחר מכן הרגשתי שעשיתי מעשה שלא ייעשה. בסביבתנו גר שוטר, וכל הזמן היתה לי תחושה שהשוטר יודע את אשר עשיתי ורודף אחרי. במשך שנים לא העזתי לעבור בשני מקומות: תחנת המשטרה בדיזינגוף-ז'בוטינסקי וליד ביתו של השוטר במחלול. לימים, כתבתי על זה שיר, השיר הארוך ביותר שכתבתי".

זה פיצ'י (יהורם בן מאיר), משורר מקסים, חם, מיתולוגיה מהלכת בת 65. איש מרשים, עב זקן, עשיר שפה, שההיסטוריה מונחת ברכות בידו האחת והעט הכותבת עשרות בשנים בידו השנייה (ספרו הנפלא "מקס מתהלך על המים" יצא השנה בהוצאת קשב לשירה ובקרוב יראה אור קובץ של מבחר שירתו*), ובתווך נועם, וקשב, וזיכרון פנומנלי, ומי שהזמן אצלו נפרט אחרת. כי כשפי'צי מספר – אתה שומע משורר. וכשפי'צי כותב – אתה קורא כזה. ואני נפגשת איתו כדי לדבר על גלבע, כדי להבין בדרכו של משורר אחד, דרכו של משורר אחר. לפני כחודשיים ראה אור הספר "הכל הולך – רישומים יומניים בעונה מאוחרת" (הוצאת קשב לשירה), שפיצ'י היה מבין יוזמיו ומביאיו לדפוס, והספר הזה חושף בפנינו שוב ומחדש משורר, שלמרות הפרסים וההכרה שזכה להם, נדחק מעט הצדה. 

 "יש אנשים שנולדו משוררים ויש אנשים שנהיו משוררים. אמיר נולד משורר", קובע פיצ'י. "בגיל עשר הוא הלך בעיירה שלו וצעק: 'אני אהיה הסוליה של חיים נחמן ביאליק'"

ואתה בגיל עשר הכרת אותו.

"כן. מהרגע שנפגשנו נקשרה בינינו ידידות גדולה מאוד שרק הלכה והעמיקה עם השנים, והיא לא היתה על רקע קרבה משפחתית, היה בה יסוד אחר. לא היה דבר שלא נתתי לו לקרוא", הוא מספר, "לו ולמשורר עוזר רבין שהכרתי דרכו. היום אין לי שניים כאלה באופן נפשי".

איך התחיל הכל?

"אבי התיישב במחלול, בשכונת החולות הצפוניים של תל אביב, סמוך לבית הקברות המוסלמי. הוא עבד בבית חרושת ללבנים שהקפיד מאוד על עבודה עברית. אלא שבית החרושת, שלא היה לו כדי לשלם לעובדיו, הציע להם עסקת חליפין: לבנים במקום שכר. וכך אסף אבי לבנה ללבנה, ובנה את ביתו. ובאותה תקופה, שידעה הפצצות ומלחמות, הוא שיפץ מקלט בקומת העמודים ועשה בו התאמות כי זה היה הנוהג". ואל הקומה הזו התגלגלו לגור בת דודתו של פיצ'י גבריאלה (גבי) ובעלה אמיר גלבע (אז בן 30). "נודע לאבי שגבריאלה מתחתנת עם משורר, שלא היה ידוע אז ושהיה פרוע במראהו. נקי, אבל פרוע.

"באותן שנים אמיר כתב בביתנו את הספר 'שירים בבוקר בבוקר'. אני זוכר את השירים בשעת כתיבתם. והיו שירים שהוא התלבט בהם. למשל 'שיר בבוקר בבוקר'. ברגע האחרון הוא חשב להשמיט אותו מהספר, הוא פחד ש'הפאתוס עולה בו על השירה'. ואני אמרתי, 'אמיר, השיר כל כך יפה'. 'נו, אם אתה אומר – אני משאיר', השיב".

את הספר הראשון שהוציא פיצ'י, "בגלגל האור", כתב כתלמיד תיכון, והוא יצא לאחר שספר אחר שכתב נגנז בהמלצתו של גלבע. "קיבצתי שני ספרים מקבילים כתלמיד תיכון. אחד מהם היה קרוב מדי לשירת גלבע, אבל לאמיר לא היה נעים להטיח את הדברים בפני. אז כמקובל באותם ימים הוא שלח לי מכתבים, ואני שומר עליהם. בעיני הספר שלא יצא היה יפה מבין שניהם. אורי ברנשטיין כתב לאחר מותו של אמיר שאין לו ממשיכים. אם הייתי מוציא את הספר הזה הייתי נחשב לממשיכו", הוא מחייך, "כך הם קטלו באבו את אחד הממשיכים הפוטנציאליים. היום אני קצת מצר על כך כי אני מרגיש שמידת ההשפעה שלו עלי היתה גדולה מאוד, כמו השפעת זך על משוררים אחרים".

פיצ'י, אז נער, רועה צאן בקיבוץ צורעה, חבר לחברה להגנת הטבע והתחיל לעבוד בהרי יהודה. משם עבר למושב בר גיורא והפך את המקום לאחד מבתי ספר שדה הראשונים. במשך שנים חלם להקים בית ספר שדה בהר גילה בירושלים, וכשהקים אותו לבסוף, נותר לחיות שם עד היום. אמיר מנגד עבר לרמת אביב. "אמיר מאוד אהב את הר גילה ובא למקבצי ביקורים. היתה לנו ההזדמנות לשיחות אין קץ. יש לאמיר מעט שירים על ירושלים, אך הם מן היפים ביותר. הוא מאוד אהב אותה ורצה לגור בה".

ובחלוף השנים?

"היחסים רק העצימו. אני יכול להעיד על עצמי שאין יום שאני לא משוחח איתו. אדם שקרוב לרוחך לא מת. כשאני כותב שיר, אני תמיד שואל את עצמי מה אמיר היה אומר. פעם הייתי במשלחת במדבר יהודה, וכשחזרתי לליל הסדר בתל אביב הוא תפס אותי באקסטטיות ואמר: 'עזוב הכל, לך ותמרח את החוויות של המדבר כמו צייר. לי אין דברים כאלה, לך יש חומרים'".

ואיך הוא הרגיש את עצמו בין משוררים אחרים?

"הוא לא היה איש מדנים, אבל באיזשהו אופן היתה בו מרירות שנבעה מהספק שהטיל במידת ההכרה בו כמשורר. לכאורה, אין פרס שהוא לא נהנה ממנו, ואף על פי כן, הוא התהלך בהרגשה שמידת ההכרה בהיותו פחותה מערכו בעיני עצמו. והוא היה אדם שידע לשפוט לחומרה אחרים ובעיקר את עצמו. מצד שני, אין שיחה שלי עם חיים גורי שבה הוא אינו מדבר על אמיר גלבע ואומר 'אני מתקנא בו'. יכול להיות שהיה דבר באישיותו שנטה לפיכחון אכזרי, למרירות.

ולמי הוא נטה?

"מבין המשוררים הצעירים דאז הוא אהב במיוחד את רוני סומק, ואני רוצה להשתמש במילה 'אהב'. והיה לו יחס חם לאברהם חלפי, ולא.ד. שפיר. והוא מאוד העריך את ט.כרמי, שבשנים האחרונות אמנם לא היה ביניהם קשר, אבל לפני מותו הוא הצמיד לספר 'הכל הולך' פתקה שבה הוא מבקש שכרמי יערוך אותו. והוא אהב את ע.הלל ויחיאל מוהר, ובדרגות אחרות היה קרוב למשה שמיר, שהעריץ אותו כאדם וכמשורר. והוא מאוד מאוד העריך את אלתרמן. כשאלתרמן הוציא את 'עיר היונה' השגתי עותק של הספר לפני שהוא יצא. אמיר ישב לילה שלם וקרא. בבוקר הוא תפס אותי ואמר לי: ' כל המבקרים יתנפלו על אלתרמן, הם לא יבינו מה הוא מנסה לעשות, הם יזלזלו בו'. הוא ישב וכתב מכתב ארוך לאלתרמן לחזק אותו לקראת המלחמה שנכונה לו. הוא ניבא, ולא ידע את אשר ניבא. הוא נתן בידי מעטפה עבה, ואני שלשלתי אותה לתיבת הדואר שלו. מנגד, אין ספק שהוא ניסה להשתחרר ממנו כדי לא להיות שבוי בקונבנציות האלתרמניות, ובדרך של מאמץ הוא הצליח".

ואיך הוא נתפש בעיניך?

"את שירתו אני אוהב עד עצם היום הזה. אני לא רוצה להתייחס לשירה באופן חיצוני, אבל השירה שלו עומדת על איזה רצף מקראי-משנאי, קו הרצף של המבע העברי הייחודי. להערכתי דיברה אליו שירת אורי צבי גרינברג. כתבתי פעם שגלבע היה המשורר האצ"גי ביותר" .

מבחינה עובדתית, "הכל הולך" יצא ב-1985, שנה לאחר מותו של אמיר גלבע, כספרו האחרון. למה היה חשוב להוציא את זה שוב ועכשיו.

"העניין הגדול הוא כתב היד. שירה שמתפרסמת בכתב יד היא דבר שמושך את הלב והעין. אמיר עצמו כתב באחת השורות: 'כמו הלב, כותב ביד'. וזה עניין הספר – לראות איך לב המשורר נכתב בכתב ידו. זהו ספר ליודעי ח"ן, או בדרך נסית, לאדם שלא הכיר את גלבע ושדבר כזה עשוי לעורר בו משהו. אני יכול להעיד על מה שחוללו בי המחברות לשירה של דן צלקה. ספרים הם בבחינת שלח לחמך. אלמלא כתב היד לא היינו מוציאים. אבל היה לי חשוב שיהיו בספר  גם רישומים ותצלומים ומאמרים ודברים שלו ושל אחרים. גבי רצתה שייצא רק כתב היד ואני דיברתי על לבה שיש כאן הזדמנות לאנשים לקרוא מאמרים של אמיר ועל אמיר. היום היא חושבת שזה דבר נכון. אבל אין ספק שכתב היד הוא לב העניין והוא מקבל את המעמד הראוי". 

ועד כמה הוא חסר לך?

"משוררת טובה מתל אביב שפגשה אותי יום אחד אמרה שכשראתה את אמיר גלבע ואותי זה עורר בה רצון להגיע פעם לאהבה בחייה".

ופיצ'י מחייך בעצב ובמבוכה, ואני נזכרת בשיר אחד של גלבע בספר, שמצמרר אותי עכשיו כמו כתב ידו:

 

אני לא

אמרתי לא. אני לא

אמרתי כן. אני לא

אמרתי למצוא חן. אני לא

אמרתי חבל. אני לא

אמרתי חדל. אני לא

אמרתי כלל. אבל

כעת אינני רוצה לדעת

כלל אם לא חבל שלא

אמרתי כנ"ל

 

 

***

הקובץ  "ונתתי תכלת בחול" – אסופת שיריו של פיצ'י בין השנים 1962-2007, ראה אור בהוצאת קשב ב-2007

מתוכו אני מביאה את השיר הזה הנפלא שלו, שמשקף כל כך את האיש החסר:

 

אדם מתהלך ברחוב

ומרים את הבוקר

עמודי החשמל נמוכים מרגליו

רגליו הולכות את הבוקר

וכל מרתפיו עולים לכתפיו

לקומה הביעית

מחשבותיו היפות

שנחשבות בו

עפות

יונים יונים

של חג מלבין

ומברך בלבו

והוא הולך

ומתאבך

כמו חג עממי

כמו שישים ריבוא