רן יגיל סופר ועורך
נקישה 25
סיכומו של הסניגור, עורך־הדין מר נחום קלר —
אני יודע שעל הקטיגור לומר את הדברים שהוא צריך לומר, אבל מתוך דבריו של עמיתי עולים בלבול רב וחוסר ביטחון משווע באשר למידת אשמתו של הנאשם. כך אני חש.
השופט: מר קלר לסכם, לסכם, לא להתנצח.
זהו כבוד השופט, שאין כאן משום ההתנצחות, אלא משום הבלבול וההסכמה שבשתיקה. שתיקה כהודאה. אם יש ברשימות תכנון מפורש לרצח אדם, מדוע אפוא כתב הנאשם דברים מפורשים שלא ישמיד את הרשימות? עניין לענות בו. יתר־על־כן, מדוע אין התכנון רשום מהתחלה עד הסוף? יש תוכנית מעורפלת שכוללת טקסיות מוזרה מחדרו של שטרן עד המתבן, מעין מיסטיקה פרטית מומצאת, אך האם הרשימות התזזיות הללו יוצרות באמת תכנון? אין הן מורות על שיטה אשר תרשיע את הנאשם.
מסקנה היא שהרשימות קשורות באופן מעורפל להחריד למקרה המצער שקרה. אלה רשימות שהן סִפְרוּת. נוח שטרן לימד אותנו פרק בהִלכות ספרות, או אולי לפנינו רשימות של אדם שכתבן מבלי להבין ולדעת לְמה הוא מתכוון ומה הוא כותב.
שטרן: — קם ממקומו — אני מתנגד לחלק האחרון של המשפט ומבקש למוחקו.
הרשימות צריכות לעמוד במבחן ההיגיון לאור המקרה שקרה. אם לא — מסקנה שאין קשר. נחזור על הטיעון החזק כדי שהדבר יהא ברור: איך אדם המתכנן פשע מכריז בריש גלי שלא ישמיד את הרשימות המתעדות את אותו הפשע. זה אבסורד. אדם בריא לא ינהג כך,
שטרן: — קם על רגליו, צועק — לא אסכים שיגדירו אותי כאדם חולה, לא אסכים!
בין אם זה חומר ספרותי ובין אם זה חומר שלא אגדירו, כי מרשי אוסר עליי להגדירו.
אני מבקש אפוא להאמין לדברי נוח שטרן שכל כניסתו לחדר לא הייתה אלא לצורכי בית־שימוש כדרכו בערבים שבילה בגבעת־שרה, ולא היה לו כל מניע רציני להרוג את דוד הורודצקי. הורודצקי עצמו העיד בדבריו שלא הבין מדוע התנכל דווקא לו. מה עשה? אומנם החוק אינו דורש הוכחת מניע, אבל חשוב לגרום לספק. מדוע ירצה נוח שטרן לרצוח את דוד הורודצקי? לזה אין תשובה. הכול נשאר באוויר. החניקה נמשכה יחסית הרבה זמן, זה נכון. עם זאת, דוד הורודצקי לא מת, הוא רק נפגע. מסקנה, שלא הייתה כוונה רצינית לרצוח. קשה גם להאמין לכל פרטי־הפרטים של עדי התביעה. מובן לי וגם לקטיגור הממולח, עמיתי משכבר הימים, כי היה לחברי הקיבוץ רצון להיפטר מנוח שטרן, אבל האם היה כאן רצון להיפטר מדבר־מה נוסף? לא ברור. לטענת מרשי, שלא פירט, המזכיר רבינוביץ שיקר בהרבה מן הפרטים.
אם יש מקום למצוא את נוח שטרן אשם, זה בוודאי לא בניסיון לרצח, אלא אולי בתקיפה. אני יודע שטענת מרשי להתגוננות לא תתקבל. הרי הוא התוקף, ותקיפה מטאפיזית־רוחנית שכזו, שכל חברי הקיבוץ בגבעת־שרה קמו עליו כדי להתקיפו, אינה קבילה, ומן הראוי שלא תהיה קבילה בבית־המשפט כמוסד האמור לשפוט את חברתנו הצעירה בכלים של היגיון ושפיות. לכן, איני טוען להתגוננות אלא לתקיפה שלמזלנו לא נגמרה בכי־רע, אבל ודאי וודאי שאין למצוא את שטרן אשם בניסיון לרצח. לא היה כאן ניסיון לרצח — פשוטו כמשמעו. אני מבקש אפוא לזכות את הנאשם מאשמת ניסיון לרצח.
עטיפת הרומן בהוצאת
"ביתן/עמדה"