רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 23
יהושע לוי מנתח עבור דוד עמית את כתב ידו של נוח שטרן
באלף תשע מאות חמישים ושלוש, שימשתי כקצין מומחה של כתבי־יד במשטרה. עשיתי זאת חמש שנים. אז קיבלתי את המחברת של שטרן. אני זוכר את זה כמו היום. זה היכה בי כמו ברק. סכסוך ושינוי כזה לא ראית, כאילו כל הקריירה שלי כקצין משטרה מפענח כתבי־יד חיכתה רק לזה, למחברת הזאת — הוא מצביע על המחברת שפורקה והונחה דפים־דפים תחת משטח הזכוכית שעל השולחן — זה כאילו שלושה אנשים שונים כתבו את מה שמצוי במחברת, בוא ותראה — יהושע לוי שולף זכוכית מגדלת, ואפו הארוך בעל הנחיריים הסגלגלים מציץ מצד מסגרת העדשה שמגדילה את עינו כמו אגם עכור — נה, תראה, שלושה אנשים באיש אחד — הוא כופף את גוו העקום בחליפה מעל שולחן הכתיבה — בוא מסביב, בוא, אל תתבייש, ותראה בעצמך את ההבדל, שלושה אנשים שונים לגמרי — האצבע המגוידת מטיילת על פני הזכוכית — אתה רואה, עד כאן מדובר באדם רגיל. כתב מסולסל ותם שהיה מקובל בימים ההם, קצת מופנם. הופה, כאן פתאום הופך הכתב למשהו אחר לגמרי, האותיות הופכות צרות מאוד ולא סדורות, אות אחת עולה על רעותה, הן מוטות, תסתכל — הוא אוחז בראשי וכופף אותי אל הזכוכית בהתלהבות. יש לו כוח של שוטר ותיק, טלף של אריה — תסתכל, נו תסתכל. אתה רואה את ההבדל? — אני מהנהן — אם אתה לא רואה את ההבדל סימן שאתה עיוור, סומא. זה כתב יד של חיה, וזה כתב יד של אדם מן היישוב, שניים שהם אחד, ד״ר ג׳ייקל ומיסטר הייד. אתה תופס את זה? — הוא שומט את זכוכית המגדלת בייאוש על השולחן, ועד שאני לא מאשרר לו שאכן מדובר בשני אנשים שונים, האמת שבאמת זה נראה לי כמו שני אנשים שונים לחלוטין, הוא לא נרגע — אחרי דבר כזה — הוא אומר — אין מה לעשות יותר במקצוע, אפשר לפרוש, זה השיא. בחמש השנים הראשונות שלי במשטרה ראיתי כבר הכול. זאת הייתה הפריצה של המדינה וכל הפשעים נעשו בדרך, למי שכמובן היה זמן וראש לזה: זיופים של כתב, של חתימות חשובות, אבל כזה דבר גורם לך פשוט לפרוש בשיא.
ואם חשבת שזה הסוף, אַ מינוטיצ׳קע, זה לא. מה זה הכתב הזה? — הוא רץ באצבעו המגוידת והנרעדת אל קצה השולחן, מקום שבו מתעגלת הזכוכית עם העץ — מה זה? זה אותו אדם. היית מאמין?! זה אותו האיש. לא להאמין! בהתחלה חשבתי שמדובר בשלושה אנשים שונים, אתה מבין את זה, המשורר שלנו כמעט והפיל גם אותי בפח, אבל לא, זה אותו האיש, ואם תהיה נחמד, אני גם אסביר לך מדוע. כתב היד הזה הוא של מנהיג. זה כתב יד מורה ומצווה. האותיות העבריות הופכות מרובעות מאוד ומאוד נוקשות, מר עמית, מדובר פה במישהו שקורא למרד, מרד אמיתי בכול. רואים את זה. אלה שלושה כתבי־יד כל־כך שונים. הראשון אנושי ומופנם, השני של חיה והשלישי של מנהיג, מישהו שיהפוך את הקערה על פיה. שים לב למרווח בין אות לאות, ויותר מזה, שים לב למשיכת האות האחרונה בכל מילה, קח!
הוא תוקע לידיי את זכוכית המגדלת ומבקש ממני להציץ בעצמי. הכתב השלישי נראה אכן שונה לחלוטין מהשני ומהראשון — הופה, אני רואה שהעניין תפס אותך — הוא אומר — לקח לי שנים למצוא היכן הדמיון בין השלושה. הדמיון מצוי באותיות הסופיות כמנפ״ץ. אתה חייב לראות את זה — הוא רץ כפוף גו אל קצה החדר, נתקל בקצה השטיח, גורר מגירה וסוגר אותה. אחר שב אל השולחן ובכפתו הגדולה מחבק אותי — נה, תציץ כאן, עשיתי הגדלה. העיגול והצ׳ופצ׳יק שלו למעלה ולמטה, הזנב, אפילו את הנו״ן הישרה כסרגל הוא תמיד־תמיד מעגל קצת. הנה לך ההוכחה החותכת כי מדובר באותו אדם — סכיזופרניה? — אני מנסה ללבן את הסוגיה — לא יודע, אני לא פסיכולוג. הייתי מפענח כתבי־יד של אנשים שונים מטעם המשטרה, בעיקר בודק אם זה אותו אדם ואין תוספות של אחרים: ואחר־כך, שנים אחר־כך, הפכתי להיות גרפולוג. עשיתי קריירה וכסף טוב מזה. סיפרו לי, אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל סיפרו לי ששטרן ערך בכלא עיתון, כתב כמעט את כל החומר שבתוכו וחתם בשמות בדויים, אתה יודע, פסבדונים. הוא המציא לעצמו סגן עורך וכל מיני כותבים, וגם הכניס לעצמו לראש, שאם יחתום בשמו בלבד, הנהלת הכלא תתעמר בו: אבל יכול מאוד להיות, שכל זה רק שמועות ומעשיות. מפני שעוררתָ נשכחות, אני מוכן — כאן אפו הופך ארוך יותר, כמקור של נקר — אני מוכן לפנים משורת הדין לצלם לך את עמודי המחברת. מה אתה אומר? — אני אומר שזה יהיה נפלא, והוא מסכים — למיטב חבריי במקצוע לא נתתי להזיז את הזכוכית הזאת. אני מרגיש עוצמה בלתי רגילה כאשר אני כותב על שולחן הכתיבה הזה ותחת לזכוכית המחברת המפורקת של נוח שטרן. זה פשוט עושה חשק לכתוב — הנחיריים הסגלגלים מתרחבים בהנאה — יש בזה משהו מעורר לכתיבה, אנרגיה! אנרגיה! טוב שבאת. אני שמח על כך — הוא מסיט את הזכוכית ובכפות גדולות ועדינות אוסף לידיו את קרעי־הדפים השטוחים והמהוהים — חכה כאן — הוא רץ אל מכונת הצילום הישנה שבקצה החדר. כפוף כולו הוא עומד למולה, מצקצק בלשונו ומצלם אותם אחד אחד, עשרים במספר, כשהוא ממלמל — הופה, איזה כתב אַ מינוטיצ׳קע, הנה מגיע השני, וההפתעה — השלישי.
נקישה 23