בננות - בלוגים / דפנה שחורי / אין כסף אין שלטון- על מצב השירה- היום ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

אין כסף אין שלטון- על מצב השירה- היום ב'ישראל היום'

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F2010%2F09%2F08

 

 

דפנה שחורי

 

 

'בית ספר למשוררים' שכתב המשורר והעורך אילן שיינפלד והופיע בשנת 1997, מכיל מידע ושלל עצות מעשיות למשוררים מתחילים כדוגמת: מתי יומן הופך לשיר, איך והיכן מפרסמים שירה, כל השלבים בהוצאתו לאור של ספר שירה, מעקב מכירות, רשימה של פרסים ספרותיים, כתבי עת לספרות, דרכי פרסום אלטרנטיביות ועוד.

אך לאור המהפכה הדיגיטלית שהביאה עימה שינויים עצומים בטור גיאומטרי, בקפיצות, עיון בספר זה שיצא כאמור רק לפני 13 שנה, הוא ממש מסע בזמן, לעידן אחר. הקריאה בו כמוה כקריאה בהיסטוריה עתיקת יומין שבה כתבו בעיקר על מכונת כתיבה, ברווח כפול, ושלחו יצירות לפרסום בפאקס או בבית דואר. האינטרנט שהיה אז בחיתוליו בארץ, נתפס כחיה מוזרה, ואת כתבי העת הספרותייים, בניגוד להיום, היה ניתן למנות על עשר אצבעות. גם התהליכים הכרוכים בהוצאת ספר, לפני עידן הדפוס הדיגיטלי והספר המקוון, היו מסובכים ואיטיים.

העצות הרבות בספר של 'עשה'  ו 'אל תעשה', שהתאימו לתקופה האנלוגית ההיא, כמו אזהרה לא לשלוח שירים על נייר צבעוני או ריחני, או לא להירתע מלמכור את ספריך בשתי חנויות הספרים הענקיות והיחידות שנפתחו באותם ימים בארץ, מעלות בת- שחוק סלחנית-נוסטלגית שנהפכת לחיוך גדול בעיקר כשמגיעים לפרק המוקדש לאינטרנט ושנפתח במשפט "הדעה הרווחת היא שיש משהו אירוני בפרסום שירה באמצעות המחשב האישי". שיינפלד מפריך את הטענה ותחת זאת מונה את יתרונותיו של האינטרנט ומדווח על אתרים חדשים לספרות שנפתחו באותם ימים בישראל כמו למשל אתר 'סנונית' שהוקם בשנת 94' . 

 

        **

 

 אך קריאה מעמיקה ב'בית ספר למשוררים' מגלה כי בתחום ה 'מה', הערך, דבר לא השתנה. ושהמהפכה הטכנולוגית לא הצליחה לחלץ את השירה מאלמוניותה והיא נותרה כבעבר נחלתם של מעטים.

יתרה מזאת, בעידן 'תיאוריית הזנב הארוך' (מושג סטטיסטי שטבע ב2004 העיתונאי והעורך כריס אנדרסן) שמראה, בין השאר, כי היום דעת הרבים החליפה את דעתו של המומחה, הערך המִצרפי של מיליונים עולה על ערכם של המעטים , האזרח נהפך לצרכן, ניתנת עדיפות לכמות על פני איכות ושמרביתנו מתפקדים בעצם כשחקנים זערוריים של ערוצי שיווק מתקדמים, מעמדו של המשורר והסופר נשחק עוד יותר.

 

ישנן דוגמאות רבות בספר שממחישות את שחיקת מעמדו של המשורר. למשל  כששיינפלד כותב כי "במציאות שלפיה ספר שירה שנמכר ב500 עותקים נחשב להצלחה אין כמעט מו"לים המוציאים לאור ספרי שירה בלא מימון של המחבר." היום המצב גרוע בהרבה כיוון שבניגוד לאז, הוצאות הספרים הגדולות מסרבות כמעט לחלוטין להדפיס שירה. גם בנוגע לתמלוגים המצב החריף. מהספר אנו למדים כי בעבר כן שולמו תמלוגים על פרסום שירה בעיתונות. היום, לא רק שלא משלמים אלא שעקב צמצום עמודי מוספי התרבות שהולך ונמשך אין מקום לפרסום שירה דרך קבע.  

גם תעריפון אגודת הסופרים ( עבור עריכה, הרצאה, לקטורה וכדומה ) שמופיע בנספח א' שבסוף הספר ומעודכן לשנת 96" , אינפלציונית, נשחק באופן מחפיר.

 

***

 

אז נכון כי העשור האחרון התאפיין בפריחה עצומה של כתבי עת ( פריחה שבאה אחרי שני עשורים מנומנמים למדיי), ונכון שהיום ישנם אינספור בלוגים לשירה, במות חדשות, שייח ער, מול"ות צעירה ודינמית, הוצאות אוונגרדיות שמוציאים ספרים בפורמטים שונים ומשונים ומחולקים חינם בשיטת הגרילה. אבל עדיין שירה לא נהפכה לנחלת רבים, ספרי שירה לא נהפכו לרבי מכר, קהל הקוראים זהה לקהל הכותבים.  ואף גרוע מכך: בעידודם של מרצים ועיתונאים ידועי שם, מנסים לתפוס את מקומה של השירה פזמונאים ואמני רוק.

 

אז במצב שכזה ימשיכו לרקד מבולבלים ומסוחררים, כיאה לרוח התקופה הפוסטמודרנית, משוררים אשר מייצגים זרמים רבים ושונים. כך למשל משוררי הסמס, שהחליפו את משוררי ההיקו של פעם, יצייצו טוויטרים קצרצרים באוזנם של משוררי החרוז והמשקל שקדים למסורת עבר, ואלה יחרזו באוזנם של המשוררים המודרניסטים, שנאחזים עדיין בכבלי המודרניזם. וכולם , ברוח של אחוות עמים רוחנית,  חדורי גאוות יחידה, ואמונה בנצחיותה של השירה, ימשיכו לזמזם שורות משיר הדגל של של דוד אבידן 'הפוליטיקאים של הלשון' שאומרות: "אנחנו קובעים איך ידברו בעוד עשר, עשרים, מאה, מאתיים/ עשרת אלפים שנה/ אנחנו קובעים את מנגנוני ההבנה שלך,/ מכוננים את מנגנוני הקלט והפלט./ אין לנו כסף, אין לנו כוח, אין לנו שלטון/ על כל אלו ויתרנו לטובת היותנו/ הפוסקים הראשונים והאחרונים בתחום הפוליטיקה של הלשון."

.


4 תגובות

  1. גליה אבן-חן

    אין מילים בפי, את כל כך צודקת.

  2. תמי כץ לוריא

    יופי של כתבה,דפנה
    ממש קולע למה שקורה
    שנה טובה

  3. כתוב מאוד יפה ובבהירות. מלותיו החדות של אבידן בסיום הרשימה מדגישות את היופי ואת הטרגדיה בקיומם של השירה והמשוררים בארץ.

  4. המצב מאוד מבלבל, אבל דווקא נראה שכן קוראים שירה. וגם שיש כוח לשירה, ואולי דווקא בגלל שהשירה חומקת מכל תכתיב קפיטליסטי. היום קוראים המון שירה באינטרנט, יכול להיות שיותר מאי פעם, אך אין שום דרך או פלחות עדיין לא נמצאה דרך, לתגמל את המשוררים על יצירותיהם.

    ועוד הערה קטנה: בעבר של 1994 השירה לא היתה נחלת רבים אך בעידנים קודמים, עד סוף שנות השבעים בישראל השירה היא זו שהובילה והיתה נחלת רבים מאוד וספרי שירה נמכרו בעשרות אלפי עותקים, מעניין למה זה נמחק לגמרי מהתודעה, זה לא היה כל כך מזמן.

    אני גם חושב שמצב הפרוזה גרם דווקא לכל מי שמתעניין בספרות לחזור לקרוא שירה, במצב בו הפרוזה הופכת ליותר ויותר מסחרית וממוסחרת המפלט של מי שבאמת אוהב ספרות שאומרת משהו הופך להיות השירה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי