בננות - בלוגים / / הברנז'ה מתעבת אותי/ ראיון עם מיכל שלו- ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

הברנז'ה מתעבת אותי/ ראיון עם מיכל שלו- ב'ישראל היום'

 


פורסם ב2.7 במוסף סופשבוע של ישראל היום

"הברנז'ה מתעבת אותי"

 
אומרת מיכל שלו, סופרת רבי המכר המצליחה בארץ * על בעלה טייס-הקרב שצעיר ממנה, על הסרטן שלקה בו ועל המאבק המוצלח להחלמתו * הברנז'ה מתעלמת ממני, ואני יודעת שאני לא עמוס עוז, לא דוד גרוסמן ולא צרויה שלו, אבל אני יודעת שאני כותבת יפה ושאנשים אוהבים לקרוא אותי * אני מעדיפה להיות אשה מכוערת וסופרת מצליחה
 
 
 
דפנה שחורי
 
 
המחלה
 
אלמלא מחלת הסרטן מן הסוג הנדיר שפקדה לפני כחמש שנים את בעלה של מיכל שלו, מחברת רבי המכר חסרי התקדים כמו 'שבועת רחל' ו'מאה חורפים', אפשר היה לתאר את חייה כמעט כמו סיפור אגדה: סופרת יפה וזוהרת, נשואה באושר ובעושר לטייס–קרב, שהפך לאיש עסקים מצליח, אם לשני שני ילדים מקסימים, מתגוררת בבית ז'ורנליסטי גדול ויפה עם גינה ובריכה, בשכונה ירוקה בפאתי עיר גדולה.
 אך בדומה לספריה הרומנטיים של שלו, שמסתיימים בהפי אנד, גם הטרגדיה שסדקה את שלוות המשפחה הסתיימה בטוב. בעלה, גונן אוסישקין, התגבר על המחלה האלימה שלדברי מיכל, "לפי הסטטיסטיקה, רק אחד ממיליון מצליח לשרוד אותו".  כיום, חמש שנים אחרי, עושה רושם כי הכול כבר מאחוריהם.
 "ברגע שזה נגמר, חזרנו די מהר לשגרה", מספרת שלו במהלך שיחה לרגל צאת ספרה 'ממערב לירח' (זמורה ביתן), רומן שאין בו שמץ של ריח או זיכרון מהרומן שקדם לו 'הזדמנות למשהו טוב', שהיה חצי אוטוביוגרפי ותיעד את השנים הקשות. "אומנם המחלה הזאת, שבגלל אופייה המתעתע, עדיין גורמת לגונן כל חצי שנה, כשהוא הולך לעשות בדיקת סי-טי, פרפורי לב, שינתה את תפיסת עולמו. והוא היה אומר משפטים כמו 'המשפחה מעל הכול' . אבל בסך הכול הוא נשאב בחזרה לעולם העסקים. במקור הוא טייס אף-16 והיום הוא אחד המנהלים הבכירים באל-על, שנושא עיניו לסמנכ"לות. הוא צעיר ושאפתן ומבחינתו השמיים הם הגבול. לכן אני אסכם במשפט כולל שהחיים חזקים מהכול ולמרות שעברנו תקופה מאד קשה, היה ברור לשנינו שננצח במלחמה הזאת."
 
 
 
 
 
** חמותה של שלו – הגורו אירינה אוסוסקין
 
מי שעוד היה שותף למלחמה, ומעורב בתהליך הריפוי, היא אמו של גונן, הגורו הנודעת אירינה אוסוסקין, האישה שפיתחה שיטת ריפוי ייחודית – "שיטת אירה", שעיקרה תמיכה מחשבתית בתהליכי התפתחות האדם."כשגונן חלה, אמא שלו טיפלה בו בדרכה שלה, וכנראה שיחד עם הצוות הרפואי, הניתוח, הכימותרפיה וההקרנות, הם הצליחו לעשות משהו טוב", מסכמת שלו, ומוסיפה "כבר מהכימו הראשון הבנו שהגוף שלו מגיב מצוין. הגוש התרכך ואפשר היה להוציא אותו מושלם כמו שמוציאים חלמון של ביצה. זה היה מדהים איך שהוא שיתף את הילדים, עם הרבה הומור, והשיתוף הזה החזיק את כולנו. הוא האציל על כולנו מאצילות רוחו ונפשו, ובזכותו הבית המשיך להתנהל באופן מואר, למרות החרדות. אפילו נסענו שנינו לסקי, בלי הילדים, כי רציתי שייצא קצת ויתעודד. והיית צריכה לראות איך הוא היה נראה: אפור, נפוח וקירח בכל הגוף.."
 
 
 את מרגישה שהקרבת למענו בתהליך הזה?
 
"יש בינינו אהבה גדולה מאד. אנחנו 18 שנה ביחד. זה קשר נפשי, זו חברות מאד עמוקה. יש גם רומנטיקה, אבל את ההתרגשות הראשונית כבר אין. הפמיליאריות מכבה קצת את התשוקה הראשונית הזאת, אבל הכול ברוך השם מצוין. "
 
***הבחירה בין טייס- קרב ליורד- ים
 
לפני גונן, לפני הספרים המצליחים, לפני השגרה והילדים, כאשר מיכל שלו, ילידת ארה"ב 1962, עדיין למדה עריכת דין, היא התאהבה ביורד ים, זכר אלפא צמא מרחבים. אבל די מהר הבינה כי אותו יהיה קשה לביית.  "זו היתה אהבה מטורפת. הוא היה חבר שלי שנה, והוא ההשראה לספר שלי 'שבועת רחל'. אבל ידעתי כמה שהוא כמה לחופש, כמה הוא זקוק לים, והבנתי שאיתו אי אפשר יהיה להקים משפחה. כמה שנים אחרי, כשפגשתי את גונן שהיה טייס–קרב בחיל-האוויר, החברות שלי צחקו עליי ואמרו 'מיכל לא יכולה להיות על הקרקע, או ים או אוויר' אני כמובן בחרתי באוויר. בדיעבד אני מבינה, שהבחירה שלי היתה נכונה. שהרי יורד הים , ערן שמו, שהיום הוא בעסקי יאכטות ומנהלה של מסעדת "פורטונה" במרינה בתל-אביב, לא התחתן עד היום. שוב, גם בנישואין הכי מדהימים יש בכל אחד את הניצוץ והגחלת בלב, את הכמיהה לחופש הפראי הזה אבל לא כל אחד צריך לנצל את זה בצורה שתסכן את הכל. כי מה קורה עם יורד ים כזה ? זו אשלייה .אבל ערן ואני בקשרים טובים, והוא קורא כל ספר שאני מפרסמת. אבל מה שמצחיק שהיום הוא חבר יותר טוב של גונן מאשר שלי. כשגונן חלה, הוא היה מביא לו מהמסעדה בשר ודגים, לא משנה שגונן באותה תקופה לא אכל כלום.. אבל בכלל, אני אוהבת לחשוב שהגברים שבחרתי בחיי הם אחלה גברים. וזה בזכות אבא שלי, שהוא אדם חיובי ואיכותי. גונן מגונן ודואג אבל גם נותן לי מרחב, שזה דבר מאד חשוב בחיי. אין בינינו קנאה או חשדנות. האמת היא שאין מעריץ יותר גדול שלי ממנו, ולהיפך. אני חושבת שגונן הוא הגבר הכי מדהים שפגשתי בחיים. הוא מוציא ממני את הדברים הטובים. לידו אני מרגישה שטוב לי עם עצמי. אני לא מרגישה אשמה, אני לא בלחץ, בחיים לא שמעתי ממנו מילת ביקורת כלפיי, וזה לא שהוא בחור חלש או משהו כזה, הוא דווקא בחור דומיננטי עם אופי חזק. אבל מבחינתו כל מה שאני עושה זה טוב. הוא אומר לי 'מיכל זו את, לטוב ולרע'. הכרנו בבליינד-דייט, וכשגונן הופיע ופתחתי את הדלת, חשבתי שאלוהים שלח לי מלאך, לא אדם. הייתי אז עורכת דין בת 30 והוא היה בן 24 בסך הכול. החברה שיזמה את המיפגש בינינו מכרה אותי יותר טוב ממה שהייתי באמת. היא סיפרה לו על עורכת דין זוהרת ובלונדינית.."
 
את באמת יפה וזוהרת
 
"יפה – בטח שאני לא," היא מבטלת אבל מוסיפה: " נוח לי לחשוב שהשילוב של בחורה שנראית נחמד ועם אופי טוב ואישיות חזקה הוא מוצלח ואטרקטיבי. בעצם גונן קיבל עורכת דין אפורה שנהפכה, כמו באגדות, לסופרת מצליחה."
 
גם את השכונה שבה היא מתגוררת, רמת-אביב הירוקה, היא מכנה בתום 'עליזה בארץ האגדות'. "מה שיפה בשכונה הזו" אומרת שלו בהתלהבות "שכלפי חוץ זה בנייני רכבת אבל אז אתה נכנס קצת פנימה ומגלה בתים יפים עם חורשות וירוק. תביני, אני צריכה לגור במקום עם אוירה כי אני כל היום בבית, עם טרנינג וכותבת. בעיקר כשהספר לקראת סיום אני לא רואה ממטר", היא מסכמת, ולבקשתי היא עורכת לי סיבוב בבית, שנראה גם הוא כלקוח מספר אגדות אירופי: רצפת-עץ בהירה מהוהה. מכל חלון מציץ ירוק. חדרי הילדים, שממוקמים בקומה העליונה, מזכירים חדרים של גיבורים מכושפים כמו הארי פוטר. גם חדר ההורים עם התקרה המשופעת, וילונות התחרה והחלון הכפרי, נראה כלקוח מתוך סרט של התקופה הרומנטית. חדר העבודה שלה לא היה מבייש חדרי עבודה של סופרים אמריקנים מכובדים, זוכי פרס "בוקר" היוקרתי. מעל המחשב, תמונה ענקית ממוסגרת, שבה נראית שלו רכובה על גבו של סוס מפואר. מהחלון הגדול שנושק לרצפת העץ נשקפת בריכה מרובבת עלים. "הייתי צריכה להיוולד ולחיות בארץ קרה", היא אומרת ומוסיפה כי "אני אוהבת קור ושלג. קשה לי עם האקלים בארץ, אבל זו כמובן פנטזייה כי אני לא באמת לא רוצה לגור כאן. אני אוהבת את האנשים ואת המדינה ואת ישראל. "
 
 
 
* * * * ההצלחה בארץ מול הכישלון בחו"ל
 
האמת למיכל שלו יש סיבה טובה נוספת לאהוב את ישראל, ולהמשיך להתגורר בה. כי בעוד שבארץ נמכרים ספריה בעשרות אלפי עותקים, בחו"ל היא לא קיימת. "החלום הכי גדול שלי הוא שלפחות ספר אחד שלי יצליח בחו"ל, ויגיע למיליונים." היא מתוודה על סיפור כישלונה בחו"ל ומדגישה שזה כואב לה. "אפילו המכון לתרגום דחה אותי.  אבל בגלל שאני אדם בריא בנפשו, אני מרגיעה את עצמי ואומרת לעצמי: תיהני מההצלחה פה."
 
ואכן הצלחתה בארץ היא חסרת תקדים. כתיבתה המיינסטרימית משתייכת לז'אנר הספרות הרומנטית ההיסטורית – סוגה פופולארית הדורשת מהסופר מאמץ תחקירני גדול מאוד.  ספריה מתארים לרוב דמויות גדולות מהחיים, סאגות שנפרשות על פני שנים, הטלאה בין תקופות רחוקות לבין הכאן ועכשיו, הרפתקאות ופנטזיה. גם בספרה החדש 'ממערב לירח', המספר את סיפור חייו של פסנתרן מחונן מקיבוץ בעמק יזרעאל, שמגלם את המלחין הפולני פרדריק שופן, ניכר כי ערכה תחקיר מעמיק על התקופה הרומנטית ועל חייו של שופן ויחסיו עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סנד שהיתה מבוגרת ממנו, כמו שלו מבעלה גונן, בשש שנים.
"אחרי 'הזדמנות למשהו טוב', ו 'רחמים' שקדם לו, שהיו ספרים קשים ומורכבים ותבעו ממני להגיע למקומות קשים ועמוקים ולא משמחים, רציתי לחזור לספריי הראשונים, לאותן סאגות משפחתית גדולות מהחיים. רציתי שוב לכתוב ספר יותר זורם שיהיה משמח ואופטימי ונראה לי שהצלחתי , ש'ממערב לירח' הוא ספר כזה."
 
***** מקנאים בה כמו בשלמה ארצי
 
 
          מיכל שלו היא דוגמה מצוינת לפער התמידי ולמתח, הקיימים בין טעם הקהל, שאוהב אותה מאד, לבין קובעי הטון, העורכים והמבקרים, המקפידים להתעלם ממנה לחלוטין, ורואים בה לא יותר מסופרת שכותבת רומנים שטוחים, המאיימים להשחית את טעם הקהל. באופן תמוה, כמעט כל עיתונאית זוטרה, שהוציאה ספר, תקבל יותר תשומת לב משלו: "הברנז'ה מתעבת אותי, אני הסופרת החסרה, לא מזמינים אותי לשום מקום, לא מזכירים אותי. הם שוכחים לתת לי את הכבוד הראוי לי. שהרי זה לא דבר קל לכתוב סיפור טוב, להיות מספר אחת במשך חודשים, למכור 150 אלף עותקים. נכון שיש סופרים שכותבים הרבה יותר פיוטי וספרותי ממני. אני מודעת לזה שאני לא כותבת ספרות יפה, אבל אני כן כותבת מאד יפה. אבל מה שכן, אני רואה את עצמי, מה שמכנים בארצות הברית, סופרת פופולארית איכותית." 
 
מהו בעינייך סוד ההצלחה שלך?
 
"אולי השילוב של רומנטיות עם היגיון, שני הדברים האלה ביחד. בספר כדי שהוא יגיע למקומות רחוקים צריך משהו שיעבור מהנשמה ויחלחל כמו חוט כזה ללב הקוראים. ואם אתה מצליח למצוא את הקסם החמקמק הזה אתה מצליח. לי יש היכולת לגרום לקוראים להזדהות עם כאב עם סבל, גם מהמקום הטוב שאני נמצאת בו, עם הבית היפה שלי, עם הגינה היפה שלי, עם הבעל המקסים שלי, עם הילדים היפים שלי. והאמת היא ש  יש לי מן התרסה נעימה שעם כל החיים הטובים שלי אני עדיין אנדרדוג. זה מחזק אותי. ושנית, בואי נגיד בעדינות שאני נמצאת במקום שלא הרבה סופרים מגיעים אליו וזה מעורר קנאה. כמו זמר שעומד מול 100 אלף איש באצטדיון.
 
גם בשלמה ארצי מקנאים
 
"טוב, אני בכל זאת לא זמרת מפורסמת. החיים שלי ביום-יום אינם  זוהרים במיוחד. אני אישה נשואה, אני מתקרבת לגיל 50…"
 
 
***** "השנים שהיתה לי בולמיה"
 
 במהלך השיחה עם שלו מתגלה שמלבד הפער בין טעם הקהל לטעמם של המבקרים, מתקיים פער נוסף בין תדמיתה כסמל של ברבי זהובה ומפונקת הטובלת בקצפת, לבין מיכל שלו של החיים האמיתיים. האמת היא שדי מהר מתמוסס דימוי הברבי השטוחה ואז מגלים אישה מפוכחת, גלויית לב, טבעית ולא ממורמרת, שניחנה בכנות מעוררת התפעלות. דוגמא לכך היא שלמרות יחסה המזלזל של הקהילה הספרותית, היא עדיין מסוגלת לפרגן: "אני אוהבת את הכתיבה של צרויה שלו. היא גאון בעיניי, למרות שאני לא מזדהה עם הדמויות הנשיות שלה. גם הספרים של אורלי קסטל בלום, של יוכי ברנדס, אלונה קמחי. ואני אגלה לך סוד שאני הייתי בולמית (סבלה מהפרעת אכילה כפייתית) מגיל 22 בערך, והתחלתי לטפל בעצמי בזכות הספר של אלונה קמחי, 'אני אנסטסיה'. פתאום הבנתי שמה שיש לי – יש לו שם – בולמיה. היה לי קשה מאד לצאת מזה, אבל אני כבר 10 שנים לא בולמית. אחרי הלידה הראשונה של בתי נטע התבגרתי, ולמדתי לאהוב את הגוף שלי. בלי טיפול פסיכולוגי. החלטתי שאני מתמודדת עם זה לבד. למרות שעד היום כשאני אוכלת יותר מדיי, יש את המחשבה שאפשר להיפטר מזה, להיטהר. לכן התדמית הזו שהחיים שלי הם דבש היא אשליה. אלוהים פשוט נתן לי אופי חזק."
 
****** מעדיפה להיות סופרת אלמותית על פני אישה יפה
 
אומנם היא מעידה על עצמה כעל נהנתנית, שאוהבת אוכל טוב, יינות משובחים, נסיעות סקי וטיולי סוסים ברחבי העולם, אבל בסך הכול היא אמא שיושבת הרבה בבית ומעורבת בחיי ילדיה. היא גם לא מאותן נשים שמסתירות את גילן,  מבלות אצל פלסטיקאים או פוקדות את המספרה כל שני וחמישי. להיפך, היא לבושה בפשטות, ופניה נקיות מאיפור ומעשיית-יתר. "ברור שהייתי מעדיפה להישאר יפה וצעירה, בעיקר כי זה שומר את החיים. הזיקנה בהחלט מבאסת, אבל מי שבריא בנפשו לוקח מהחיים את מה שיש, ואם המטען מאחוריך מלא בעשייה, הרבה יותר קל לקבל את הזקנה. אמא שלי אמרה לי 'מיכל כל עוד את נראית טוב – אל תעשי כלום'. ההתעסקות במראה חיצוני תופסת היום פרומיל מהחיים שלי. אני לא מתעסקת עם זה. למספרה למשל אני הולכת אולי פעם בחודשיים לעשות שביל כי יש לי שערות לבנות." 
 
גם לכה אין לך על הציפורניים
 
"כי יש  לי ידיים לא יפות, בגלל זה אני לא שמה לק. פעם אמרתי לבעלי 'תראה איזה ידיים מכוערות יש לי'? והוא אמר 'אבל הידיים האלה כתבו ספרים מה זה יפים!' . ואם היית שואלת אותי מה את מעדיפה להיות האישה היפה והאצילה בתבל או הסופרת שיקראו אותה גם בעוד הרבה שנים? בודאי שהייתי רוצה להיות הסופרת האלמותית. מה איכפת לי יופי? הייתי לוקחת את זה בשתי ידיים."
 
 אז אם כך אין צורך לשאול אותך, כמו בשיר של ריטה, האם את מאושרת?
 
" הכול משתלב כל כך יפה עם הזוגיות והכתיבה והילדים. הכול זורם מצוין. אני לא מתעסקת עם אנשים קטנים, אני נראית הכי טוב שאני יכולה, אני עושה רק מה שאני אוהבת, אני עושה רק את הספורט שאני רוצה, הגעתי למיצוי וזיכוך הכי טובים ווהכי עמוקים שרק אפשר. מרקתי וצחצחתי את חיי ככה שאני לא מפחדת למות. אם אני מתה היום אני אומרת: 'וואלה עשיתי את שלי בטוב.'"
                          
                                     *
 
 

 

8 תגובות

  1. אוי!
    פטפוטים

  2. העיקר שהכסף אוהב אותה

  3. מה ההבדל בין מיכל שלו לאשכול נבו? הם כותבים את אותם חומרים, שלו מזוית נשית ונבו מזוית גברית. מי שמאמץ אותו בחום ומכתיר כאיכות, לא צריך להדיר ולבטל אותה. כתיבה שווה לכל נפש, מעניינת, נעימה וסיפורית. לא מתיימרת .

  4. מיכל
    אנא היי רגועה.
    את וצרויה שליו
    באמת על אותה המדרגה.
    אבל את ישרה ממנה.

  5. לא ברור לי מה היה האינטרס של הסופרת בראיון הזה, שכמו ואישר את טיבם של ספריה.
    לא היה בדבריה שום עיסוק בספרות אלא רק ברכילות.
    אני לא בא בטענות לדפנה שחורי כי אני יודע שבכוחו של המרואיין (כשהוא מרואיין על ידי עיתונאי הגון)לכוון את השיחה לנושאים החשובים לו באמת.
    כנראה מה שכתוב, זה מה שמעניין את הסופרת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי