המחשבות רודפות אותי

   כמו כל פעם שאני מגיעה ארצה לחגים, אני לא מספיקה לפרק את המזוודה שכבר אני צריכה לארוז אותה בחזרה, כי חודש חולף חיש מהר כמו טיל. ולמרות, זאת, במהלך כל השבוע הזה לא הצלחתי שלא לחשוב על מה שיצפה לי שם בפריז, לכשאחזור, אשפוז בבית החולים המתוכנן כבר באותו השבוע והניתוחים שעליהם מדברים כבר חודשים. 
    
      מה, זה החופש שייחלתי לעצמי?

   ניסיתי לשוחח ביני-לביני: "תיהני מהשמש והחום של הארץ שכל כך הרבה קיטרת על הקור והגשם הלא פוסק של פריז. תיהני מהמשפחה והאחיינים האהובים שהגעגועים קדחו בך במהלך היעדרותך. תיהני מהחברים שאיתם לא בילית מאז חג הפסח. תיהני מריח השווארמה, מאווירת החגים, מצפירת המכוניות על ימין ועל שמאל. תיהני באופן כללי."
   אבל כמו דיברתי אל הקיר, אל רוח הרפאים של עצמי. כלום לא עזר. לא נטשו אותי לא הפרפרים בצומת העצבים בבטן ולא הפחדים מהלא-נודע. 
   מה לא ניסיתי לעשות על מנת להעיף מעלי את המחשבות אילו שנדבקו בי כעלוקות, ערפדים מוצצים את האנרגיות החיוביות. כלום. נדה. הפרפרים המשיכו להשתולל בבטן והדאגות למלוך בראשי, כמו ישבו להן בנחת על כס המלכות. 
   אחר-כך יצאתי לי לטייל ונשמתי מלוא הריאות את האוויר הטוב של הים. הלכתי לערוך קניות, כי כך אומרים זה טוב מאוד למורל לפנק את עצמנו בדברים נחמדים וחדשים. ואני אפילו יצאתי עם חברים לשתות כוס קפה בעיר.
 
      כלום לא קרה.

   "מה יהיה?" שאלתי את עצמי מתוך ייאוש מוחלט. יחלוף החופש כלא היה ובמקום ליהנות מחיי היום-יום, משהותי הקצרצרה בארץ הקדושה, אני כל כולי בתוך בועה של מחשבות מעוררות פלצות על מה שעומד לקראות לי לכשאחזור לפריז. "יהיה טוב. אל תפחדי." ככה ניסיתי לשכנע את עצמי.

      אבל נחשו מה?
 
      מיד אחרי זה שמעתי את עצמי נוחרת נחירת בוז עמומה. 
   
   לכן החלטתי שדי. החלטתי לכתוב בלוג על תחושת החשש שגואה בתוכי ואינה נוטשת אותי. לא רוצה לקלקל את מה שתיכננתי מלפני חודשיים, את החופש שלי. אני רק רוצה ששמחת החיים תחזור אלי ותשלוט בכל רמ"ח איבריי.  התרפיה היעילה היא הכתיבה, לשפוך על הדף את מה שמציק יותר מכל, את תחושת הפחד, הכאב ושמחת החיים. 
   פתאום החלו המחשבות להתבהר במוחי כמו נפנוף קל במקל הקסמים. איזה רוגע. איזו שלווה. נירוונה. 

      למה לא חשבתי על הכתיבה לפני כן?
      
      האמת, גם אני לא יודעת.