דייר ושמו פחם – המשך סיפור

   ראשית כל, אני מתנצלת על היעדרותי. המחשב שלי התמרד ועד שמצאתי פה בחו"ל מישהו, שהאנגלית לא מפחידה אותו, הנשמה שלי כמעט יצאה ממקומה. וזה בנוסף לבדיקות הרפואיות הרבות שגוזלות ממני זמן רב, ודורשות ממני נסיעות רבות מז'נבה לפריז ובחזרה. עדיין לא סיימתי עם זה, אבל זה כבר סיפור אחר. 

   
   אני מביאה בפוסט זה המשך סיפור על פחם, כבקשת רבים, ומודה מקרב לב על התעניינות שלכם.

 
    הערתו של אהוד פרידמן לגבי הפוסט הקודם "דייר חדש ושמו פחם" העיר את תשומת ליבי. ויאמר לזכותך אהוד, ותודות רב, פחם הוא אינו נץ כפי שכתבתי אלא עורב אירופאי. העורבים השחורים (הנפוצים) הם אלה שנכחדו פה בשוויץ מסיבה לא ידועה. לפני כמה שנים הביאו כמה זוגות, שכיום עדיין שמורים ומוגנים.

   להבדיל מהעורבים האחרים העורבים האירופאים הם ציפורים דורסים עצבניים, צעקניים, עם כזה קול מהדהד למרחקים שחודר אפילו דרך חלון סגור ואטום.

   לגבי פחם הכוונות שלנו היו באמת טובות. אוכל ושתייה קיבל בשפע על מגש מכסף, אבל לא הענקנו לו מספיק מהזמן שלנו. ולכזה ציפור דרושים הרבה סבלנות ובעיקר זמן. ובסופו של דבר התברר, שלא אנחנו אילפנו אותו, אלא הוא אותנו. הוא פשוט סיבב לנו את הראש. בהתחלה כשהיינו מתקרבים לכלוב שלו להביא לו אוכל ושתייה, השתולל וקפץ כאילו התכוונו לשחוט אותו. וכשהיה שומע את בני הדודים שלו בחוץ צועקים "קררע קררע קרע", כדי להרגיע אותו נאלצנו לכסות את הכלוב בסמיכה אטומה לאור.

   החבר לשייט של בעלי צחק עלינו. אוהב ומומחה לציפורים מאז למד ללכת ואולי אפילו כשהיה עוד בעגלה, הסביר לנו שהעורב מנהל איתנו מלחמת כוחות שתקבע מי הבוס, ומהר מאוד הבנו שידו של פחם על העליונה, והבינו גם שהוא יודע זאת. על אף ההדרכה, פחם, שחקן וחקיין מלידה, המשיך לסובב אותנו כהוגן. כשהיה משתולל והתקרבתי אליו, היה לוקח קרוקט במקור שלו, מסתכל עלי, אחר-כך טובל אותו במים לרכך אותו, ושוב מסתכל עלי, בודק שהקרוקט התרכך והחזיר אותו למים עד שאכל אותו. וממשיך להסתכל עלי כאילו אמר לי: "מה אני אוכל, את רואה." עם כזו תגובה כיצד אפשר להיות קשוחים? צחקתי. לפעמים היה מתחבא מאחורי הענף שקבענו בכלוב שלו, עשה עצמו חשש בפנינו. 

   עשינו כמיטב יכולתנו להנעים את הסתגלותו במקום החדש שלו, אצל בני אדם, אך נתן כתף סוררת. כל שרצה היה לצאת לחופש, לחזור לביתו, לסביבה המוכרת לו, למקום שאליו שייך. אחרי שלושה שבעות לקחנו אותו למקום בו יוכל לחיות חופשי ומוגן עד שיתרפא לחלוטין. לא הבנו עד כמה נקשרנו אליו כשחזרנו הביתה ומצאנו אותו ריק ללא ההשתוללויות, הקפיצות, משחקי-הכוחות שלו והגרגירים המפוזרים מסביב לכלוב שלו. וכדי למלא את החלל הריק הפכנו את מרפסת הבית למקום מאכל לציפורים לסייע להם לעבור את החורף, כך ששני הצדדים יוצאים ברווח. הציפורים באים והולכים כאוות נפשם, ואני נהנית מנוכחותם כמו הכניסו חיים עליזים לביתנו. העורבים האירופאים ממשיכים לאכול את השאריות. למען הדרורים ליצנים גדולים, והירגזים הכחולים והמצויים המתוקים – גרגירים למיניהם. (אוכל לציפורים עולה גרושים, כמעט חינם).

   הניסיון עם פחם עורר אצלי סקרנות עוד יותר גדולה לגבי עולם הציפורים כליל השלמות. סיפורים מצחיקים עליהם יש בשפע-שפע. וזה בנוסף לסיפורים על הברבורים, הברכיות, המרגונים, האגמיות, השחפים והטבלנים של אגם למן. הציפורים בדרנים, אך את זה הם לא יודעים.  

   ברגע זה ממש עומד עורב על מעקה המרפסת וצורח, שבא להזכיר לי, כמו בפעמים הקודמות, שלא קיבל את האגוז היומי שלו. הוא יחכה לאגוז שלו למטה, על הדשא, מבטו מרותק במפרסת.

   והם ממשיכים לאלף אותנו…… אבל הם כל כך מקסימים.

יעל רוזן- בר שם