החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
מסביב היה ערפל גדול, פחד אחז בעצמותיה ופעימות לבה הלמו בה בחוזקה. אוראל עלתה מדרגה אחר מדרגה, בלי לדעת להיכן מועדות פניה. מרחוק שמעה את קולו המתגעגע של נחום, ולפתע הופיע כדור אור לבן. היא מצאה את עצמה עומדת בין הערפל הכבד, ובין כדור האור. ואז, ללא מחשבה, החלה פוסעת לעבר האור. אולם, משהו אחז בכתפיה ובמותניה ועצר בעדה מללכת. היא הביטה לאחור והבחינה במלאכים חוסמים את דרכה. פיה ניסה לצרוח, אך כל קול לא עלה ממנו. פתאום השתרר שקט מוחלט, והיא נותרה אבודה בין החושך ובין האור. בעודה מתלבטת, חשה בזרם מים אשר שטף את רגליה היחפות. הזרם הלך והתחזק, והאדמה תחתיה רעדה. היא חששה לטבוע, חששה מהסוף הקרב ובכתה ללא הפסק. המים החלו לגאות והגיעו עד למותניה, לחזה ולגרונה. היא נסחפה בנחשול המים לקראת הסוף הנקי מחיבוטים ושאלות. אבל אז נשמע קולה הבוטח של ספיר, קול אשר פקד על אוראל לאזור כוחות, לא להיכנע ולהמשיך בדרך לקראת האור הגנוז. קולו של נחום התמזג עם קולה של ספיר, ולמשמע שני קולות האלה גבר בכייה. היא הביטה שמאלה וימינה, מתלבטת עם להמשיך עם הזרם או להתנגד לו, והרגישה שכוחותיה אוזלים. המים שעלו וגאו כמעט וחנקו אותה, ובתוכה ידעה שהיא חייבת לקבל החלטה מיידית. קול צעקה עלה מפיה, ואז, למרבה ההפתעה, הגאות ירדה והפכה לשפל. היא נותרה בודדה, ובאוזניה הלמו מילותיו של נחום: 'תהי חזקה, אל תעזבי אותי.'…..
הקדמה
"אם תחשוב שתיפול – כבר נפלת". פתגם זה מוביל אותי כבר שנים רבות, בימים טובים ובימים רעים, והוא תלוי בנאמנות רבה על קיר חדרי, מוגן בזכוכית בלא מסגרת.
חשוב לי להזכיר את הפתגם הזה לפני הקריאה, מפני שאם האדם רוצה ליפול – הרי שהוא כבר נפל. זהו בסיס חשוב לחיי האדם: האומץ, הכוח להילחם כדי להגיע למטרה ולהצליח, והמבין זאת מרוויח זהב.
וכדי שלא תהיינה אי-הבנות, אסביר זאת. במלחמה זו לא מנצחים המוצקים כצור, הגדולים והשריריים, אלא הקשוחים בלבם והמתמידים בעקרונותיהם. זהו סוד שיש לגלות. ולפעמים אין צורך לנסוע למרחקים, אלא לדעת מתי ליישם את הפתגם ולנחש מה מסתתר מאחורי האותיות המוזהבות שלו. צריך לדעת כמה זמן יש להשקיע וכמה כוחות להפעיל כדי לא ליפול. צריך לדעת איך להשקיע, וצריך לדעת מתי לוותר ולצעוק די.
צריך לדעת…
זה מאוד פשוט לכתוב זאת על הדף, כפי שאני עושה, וזאת כלל לא חוכמה. אבל יישום הדברים תלוי כולו באדם עצמו וביכולתו לסבול – איש-איש ואישיותו. לדעת, לדעת כלומר: לחוש ולהבין את הגבולות. להילחם כדי לתפוס את מחוגי השעון בזמן, כדי לא לאחר את המועד המוקצב מראש. ליפול ולקום לאלתר, כי הנפילה היא לצורך העלייה בלבד, ולא להישאר תקוע בתחתית הבור ולרחם על עצמך.
מיהו האדם שמצליח מבלי להילחם, שלא נופל גם אם חשב על כך?
אומנם קיימים כאלה, אך כשמקבלים הכול בקלות אין טעם בחיים האמיתיים. יש כאלה בתבל, אבל כל אדם ואישיותו ואין טעם להתחזות לאחר. במקום לקבל באהבה את התכונות הטובות והפחות טובות שלו עצמו, לאדם נראה הדשא של שכנו ירוק יותר, אבל למעשה הכול מתנהל בדמיון ותו לא.
אולם, אם תישארו כפי שאתם ותילחמו את המלחמות הבלעדיות שלכם – בסופו של דבר תנצחו, מפני שלמעשה כל הכוונות הן לטובה. ואם הצלחתם לכבוש חברים לנושא, ואתם צועדים בצוותא, אזי כבר מראש הגעתם לניצחון המובטח.
אך כדי להגיע אל המטרה, אל הניצחון, אתם צריכים גם זמן וגם סבלנות רבה. כלומר, אתם צריכים לתת לזמן לבצע את תפקידו. לא לדחוף אותו יותר מידי קדימה, לא להקדים את המחוגים ללא רשות, כי הוא רגיש מאוד לתזוזה. זה עניין של תחושה, מפני שרק הרגע שאנו חיים אותו הוא בעצם הקובע, כי האיש שינצח הוא האיש שתמיד חושב שהוא יכול לנצח.
הספר "הקמיע" יצא לאור בשנת 2002.
יעל בר שם
יעל, אין טקסט. אנא העלי שוב את הפוסט.
הו עכשיו יש. איזה יופי.
תודה רבה
אמן ואמן
תודה על הכוח שאת נותנת
תודה רבה מירי פליישר על הכבוד שהענקת לי בקריאת הפוסט שלי.