אני מכורה לכדורים

   הצום של יום הכיפורים עבר עלי, כמו כל שנה, לא בקלות אבל נאמר עבר. אבל השנה היה שונה מהפעמים הקודמות, מעשה מוזר קרה לי בדיוק בסיומו.

   הצום בדרך כלל הוא איננו הידיד הטוב ביותר שלי, ואני סבורה שהרבה חושבים כמוני, אבל הצום של יום כיפור הוא הצום של יום כיפור ועליו לא אוכל לפסוח לעולם, אלא אם כן מצב בריאותי יחמיר עוד יותר, נקווה רק שלא. נקווה שאוכל להמשיך לצום את יום הכיפורים כל שנה ושנה. בעצם הצום הזה לא נועד להיות קל בכלל.

   כמו שסיפרתי ככר בפוסט הראשון, שמאז גיל הרך אני סובלת ממחלה ללא מרפא ששמו עיוות כלי דם – בלועזית נקראת מלפורמציה ווסקולארית. חלק מעיוות כלי הדם שוכן לו בנחת במרפק ביד ימין ולחצת לי על העצב ומשתקת אותי. התחושה זו של כאב מתמשך של העצב דופקת לי על המוח ושוחקת אותו על אש קטנה. אך הכדורים אמורים להרגיע את הכאב של העצבים ובדרך ולהרגיע את כל גופי.

   בערב יום כיפור הלכתי לי לבית הכנסת להתפלל בנחת רוח, גם חצי רדומה. מנה כפולה של כדורים לקחתי לפני תחילת הצום וחשבתי בתומי שיספיק. אבל אז חשתי מאוד עצבנית בשל הרעש וכמות הנשים שהתקהלו בעזרת נשים, סינדרום מובהק למחלת עצבים. רק למזלי, תענית השתיקה הניאה אותי מלהתעצבן עוד יותר. הפחד הכי גדול שלי היה לחטוף מכה ולראות כוכבים בטרם עת בשמים, כי אני זוכרת ששנה אחת חטפתי כזו מכה ביד שהשליחה אותי היישר הביתה. שמרתי על היד שלי כמו הייתה לי לנשק.

      
   ולמה לי להתעלל בעצמי ללכת לבית הכנסת?

   
   ראשית כדי להתפלל כמו כל שנה ושנה. אגב זה המקום האידיאל ביותר להעביר את הזמן. שנית, כדי לסייע לאימי, שמאוד מתקשה לעקוב אחרי התפילה ותמיד זקוקה למישהו לידה שיצביע על הקטע שהרב או החזן קורא בו. חוץ מזה שבערב היא תמיד אוהבת שאשב לצידה. כיבוד אב ואם – מה לעשות.

   למחרת התעוררתי, מה אגיד לכם, הכאב ביד ריתק אותי למיטה. נרדמתי והתעוררתי, ניסיתי למצוא לי תנוחה טובה, ללטף את היד כדי להרגיע אותה. ושוב נרדמתי כשהתעוררתי הייתה כבר השעה חמש וחצי אז קמתי. רציתי לשמוע את קולו המרגיע של השופר, הקול שקובע את תומו של יום הדין. שיכרתי את רגליי אל בית הכנסת, יד ימין שעונה על יד שמאל, ומעופפת במקצת. היו הרבה מאוד אנשים. ישבתי לי על גרם המדרגות ונותרתי יושבת עד שהרב תקע בשופר. הבקשה היחידה שבא לראשי הייתה שלום על עם ישראל. אחר-כך החלתי לכול מי שאני מכירה חתימה טובה או גמר חתימה טובה (אינני זוכרת מה אומרים לפני הצום ומה בסיומו – אבל הכוונה הייתה מכל הלב). 
    ואז אינני יודעת איך קרה….פתאום פרצתי בבכי. 
   לא הצלחתי להירגע.

   בכי חרישי של התמוטטות עצבים, ללא סיבה ברורה, ללא עצב מיוחד אלא סתם בכי. חלק מהכדורים שאני נוטלת נועדו כדי שאחזיק מעמד מהכאב הלא פוסק שלי. הבנתי אז שהבכי הוא לא סתם מתמוטטות אלא שאני ממש מכורה לכדורים. מספיק שיום אחד אינני לוקחת אותם, שזהו, אני לגמרי אבודה. תחושה של קור ושל חום חלף בגופי כמו המסוממים בחוסר מנה. אוי ואווי לי….

   אשוחח על זה עם הרופאה נגד-כאבים. כרגע להוריד בכמות הכדורים לא בא בחשבון, אבל בע"ה אחרי הניתוח של הפרדה העצב מעיוות כלי הדם, כשיכאב לי פחות, אצטרך להפחית בכדורים אט-אט כדי לפסוח על התוכנית 'להיגמל מסמים'. 
    משום מה כל הרעיונות וכל מה שאני רציתי להוסיף לפוסט הזה – יצאו לגמרי מראשי. זה מעיד על כמה אני עייפה פיזית ונפשית.  

   על כל פנים, אחרי נטילת הכדורים המושיעים, קפה טוב ואוכל טעים התעטשתי. מסביבי אני שומעת קולות של פטישים לבניית סוכות. חג הסוכות האהוב עליי עומד בפתח.

   ומה לגבי יום כיפור הבא… קודם נעבור את השנה. אלוקים גדול.
   אמשיך להתפלל כדי לקבל את הכוח לקום כל בוקר – זהו סימן שאני חייה, שאני עוד מסוגלת לעמוד על הרגליים ושאינני עד כדי כך חולה וסובלת והכי חשוב שאני עוד חלק בלתי נפרד מהעולם.  
   כרגע אני אלך שוב לישון גם עם הפנים שלי תפסו צורה של כרית. מחר אקום חדשה לגמרי, לחיי החיים הטובים. 

כל הערה, רעיון יתקבלו בברכה.
   

יעל בר שם