החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
בעקבות הפוסט של יעל ישראל על אנשים אקסצנטרים שמוכנים ל"הכול" על מנת להיכנס לתוך ספר הג"ינס, הנה לכם דוגמא חייה ויותר מציאותית ממנה – פשוט אין.
השעה הייתה שמונה וחצי בערב כשחזרתי מהמרכז הביתה במטרו. הייתי נורא עייפה. כשלתי על אחד המושבים המרופדים והלא-נוחים של הקרון, הסתכלתי מסביבי על האנשים העולים מבלי להביט בהם כלל, כי רציתי שהרכבת כבר תצא לדרך כדי להגיע סוף-סוף הביתה. התכרבלתי בתוך עצמי עטופה המעיל דובון, כפפות זמש, כובע צמר וצעיף שסיבב את הצוואר כמה פעמים, לחמם איכשהו את עצמי מהכפור הנורא ששרר בחוץ.
ואז עלה איש. את תווי פניו לא ראיתי וגם לא את לבושו, אני רק זוכרת את המעיל השחור והארוך ואת שיער בלונדיני ארוך נופל על הכתפיים וקצת הלאה, מסולסל כמו השיער של בוב דילן הזמר, אך להבדיל ממנו, שער לא רחוץ כלל. לא האיש העיר את תשומת ליבי, כי בעונת זו של חורף קריר מתרבים ההומלסים והשיכורים בתחנות המטרו, אלא המשהו החי שרבץ על שכמו. לא היה אחר מאשר עכברוש.
החיה הענקית בגודל של סנאי שמצאה לו מחסה ומישהו שיטפל בה, הקפיצה בבהלה את כל האנשים שישבו בקרבת האיש. פתאום המקום התרוקן לגמרי, והאיש נותר יושב בגפו עם החיה שלו. חכם מצדו.
כמה שהחיה קצת מגעילה, לטעמי האישית, לא יכולתי שלא להביט בה. להביט כיצד היא חופרת את חוטמה מתחת לשער עורפו של בעל-בית שלה ובאוזנו, כיצד היא מסתובבת על כתפו, כמו מצאה לה משחק נעים.
פתאום התחלתי לדמיין לעצמי, לדמיין הנה העכברוש מזנק מכתפו של האיש עם שער של בוב דילן, ומתחיל להשתולל לו במעבר. כיצד כל אנשים שעומדים עולים בקפיצה חדה ובהולה על המושבים הריקים, ואלה שכבר יושבים מעלים את רגליהם מה שהכי גבוה למעלה. תוהו ובוהו. המיה שאין כמותה נולדה. חייכתי בתוך תוכי. כנראה אני מושפעת קשות מכל סרטי אימה שאני אוהבת לראות וספריו של סטפן קיינג. אך, לאמתו של דבר, העכברוש לא היה זקוק להשתולל לו במעבר של הקרון כדי לעורר מסביבו היסטריה כבירה.
וכשחזרתי לקרקע המציאות, נשאתי את עיני לעבר הגבר והחיה, הם נעלמו.
הייתה זו בהחלט אטרקציה די מעניינת. אז משכתי את כתפיי, וחשבתי בעצם למה לא. כל אחד וחית המחמד שלו.
יעל בר שם
קטע מקסים יעל. תיאור חי ונושם. ובמטרו ראיתי יצורים יותר דוחים מהאיש עם החולדה.
אגב, אני רואה באנימל פלנט סרטים על עכברים וחולדות, וכנה הם חכמים ומלאי אהבה, לאחרונה התאהבתי גם בהם, ואלמלא צמד המכסחים שלי, הייתי מביאה אחד הביתה.
מקסים כרגיל הדמיון שלך וההתייחסות לפרטים . וכל כך …אנושי. האדם הנחות מבחינה חברתית מצא לו נזקק נחות מאוד ממנו ויחברו שניהם יחדיו.
ממש חסיד אומות העכברושים האיש הזה.
היי יעל
תודה רבה על דברי העידוד.
אני מסכימה שצמד המכסחים שלך היו מכסחים את החולדה. כבר המציאו את סרט המצוייר טום וג"רי.
תודה רבה מירי.
מי יודע מה עבר על האיש הזה שבחר להתחבר לחולדה על פני בני אדם.
לפי איך שאת מתארת אותו, הוא נראה כחיית המחמד של עצמו, שדי דומה לחיה שעל עורפו; לחיות מחמד רצוי להתגורר בזוגות, זה מאריך את תוחלת החיים.
לבנה התגובה שלך הצחיקה אותי.
אם זה מאריך את תוחלת החיים – שיהיו שניהם בריאים.
תודה רבה.
זה באמת מקורי, עכברוש על כתפו של אדם בחיית מחמד. כתוב יפה.
תודה רבה איציק. התגובה נגעה לליבי.
היי יעל, זה כל כך מגעיל זה כל כך מקסים, זה כל כך הזוי, זה כל כך אפשרי, אם לא היית מספרת הייתי חושבת שזה קטע מסרט, עם כל מיני סמלים על הגיבור.
הכתיבה שלך עושה את הספור חי.
להתראות טובה
תודה רבה טובה.
מרתק. נראה שהאיש מרגיש נורא דחוי , למרות שבעיניו יש בו משהו הראוי בכל זאת לאהבה. העכברוש הוא האייקון שלו. אפשר בכל זאת לאהוב אותו אם משתחררים מדעות קדומות דחייניות.
היי מרדכי
אתה בהחלט צודק, אולי מסיבה זו בחרתי לספר עליו על פני כל האחרים המוזרים שנתקלתי בהם במטרו.
תודה רבה על התגובה.
ממש מרתק. אם מסתכלים על זה בלי דעות קדומות, מדוע שאוגר יהיה חיית מחמד ועכברוש לא.
תאור נפלא, מרתק ומדהים.
אטרקציה, נילט, אבל בינינו , היה או לא היה?
תודה רבה עדנה.
היי אורה.
אטרקציה היה ועוד איך היה !
זה מענין. תשמרי ותדביקי בספר מתח. המוזרויות של החיים..
תודה רבה אביטל על מילות העידוד.