החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
ה-1 לספטמבר 1981 הייתי אז בת שתיים עשרה, כשמוקדם בבוקר עלינו המשפחה שלי ואני למטוס מפריז לכיוון תל אביב. חשתי אושר ושמחה ממלאים את ליבי, השתוקקתי לשיר בקולי קולות את השיר היחיד שהכרתי בעברית: "הבאנו שלום עליכם", אבל שתקתי. במהלך חמש שעות הטיסה הפנמתי את הצהלה העילאית הזו, כי רציתי אותה רק לעצמי, לא לחלק אותה עם איש.
בשדה תעופה 'בן גוריון' קיבל אותנו צוות של משרד הקליטה, חלקו שקיות ממתקים לילדים מלאות בוופלים באריזות של אותם הזמנים, סוכריות טופי, סוכריות על מקל ומסטיקים עגולים בשלל צבעים בני אותו הטעם. היינו כל כך עייפים מן הטיסה, שלא הצלחתי לדמיין לעצמי שהנה מתממש חלום מתוק, אנחנו עומדים לגור בארץ ישראל. אנשי הקליטה הושיבו אותנו באיזשהו אולם מלא מפה לפה בעולים חדשים כמונו שבאו מכל קצוות העולם. ההמתנה הייתה ארוכה ומפרכת שהעברתי באכילת הממתקים, אשר טעמם היו חדשים לי ללחוך בלשוני.
בשדה תעופה 'בן גוריון' קיבל אותנו צוות של משרד הקליטה, חלקו שקיות ממתקים לילדים מלאות בוופלים באריזות של אותם הזמנים, סוכריות טופי, סוכריות על מקל ומסטיקים עגולים בשלל צבעים בני אותו הטעם. היינו כל כך עייפים מן הטיסה, שלא הצלחתי לדמיין לעצמי שהנה מתממש חלום מתוק, אנחנו עומדים לגור בארץ ישראל. אנשי הקליטה הושיבו אותנו באיזשהו אולם מלא מפה לפה בעולים חדשים כמונו שבאו מכל קצוות העולם. ההמתנה הייתה ארוכה ומפרכת שהעברתי באכילת הממתקים, אשר טעמם היו חדשים לי ללחוך בלשוני.
מאוחר יותר, הרבה יותר, כי אני זוכרת כשיצאנו משדה התעופה הלילה כבר ירד, והבחנתי רק בצל של דקלי-התמר הענקיים, שהיו למעני כמו שלט ענקי שבאים לאחל את ברוכים הבאים. גבר ישראלי, איש בן-טובים, חייכן, טוב-לב, לבוש בחולצת טריקו מעל המכנסיים הקצרים וסנדלים הוביל את המשפחה שלנו אל המיניבוס. איכשהו ניסה ליצור קשר עם אבי, אך מהר מאוד וויתר על הרעיון. לא ידענו מילה וחצי מילה בעברית.
במהלך כל הנסיעה לכיוון מרכז הקליטה בנתניה, הבטתי בחשכת הלילה שנחשף דרך החלון הפתוח של המכונית, בתאורות-חוץ שהבליחו אור מיוחד את הכבישים והשלטים הירוקים כתובים בעברית. נתתי לרוח הנעימה ללטף את פניי עייפות ומאושרות כאחד. באותו יום הכול היה נראה לי מיוחד ויפה, עם-זאת לא הצלחתי להתרגל לרעיון שאני נמצאת, פה, בארץ ישראל, הארץ שתכננו הוריי את העליה שנה קודם לכן. וגם לא אחרי שנכנסתי לתוך הדירה החדשה שהכילה שלושה חדרים, מטבח, אמבטיה ומרפסת ענקית שמאוחר יותר אימצתי אותה כמשרד שלי, פינת הבדידות והכתיבה שלי.
השעה הייתה מאוחרת, היינו כולנו לאים מן היום הארוך, ואף אחד מאיתנו לא ראה עצמו מפרק את המזוודות, אז נכנסו לישון. ולמחרת כשהתעוררתי, כשהתמונה הראשונה שעיני קלטו הייתה הצבע הצהוב שכיסה את הקירות ערומי תמונות, בתוך שבריר של שנייה חלפה במוחי שאלה: "איפה אני?"
בעבעה בתוכי מן גאווה מוזרה לחיות בארץ ישראל.
כיום, שאני מתגוררת שוב בחו"ל, על כורחי, מתייסרת בגעגועים לעלות בפעם השנייה לארץ ישראל.
יעל בר שם
כמה יפה ומוחשי, ממש ראיתי-שמעתי-הרגשתי אתך. איזה תיאור יפה של הדקלים.
פעם דווקא היה לי געגוע רומנטי גדול לפריז, אבל זה עבר. וגעגוע לבית הוא יותר עמוק מגעגוע רומנטי, כמובן…
תודה רבה לי
אני מאושרת לדעת שתחושת הגעגועים שלי לארץ נכונים.
הם בכל מקרה נכונים… 🙂
היי יעל
אל תדאגי, בטוח, בטוח שתחזרי, אין לך מקום אחר, הסוד שלך פה. ואולי זאת הסיבה שיותר מהר תוכלי לבוא.
אם כל זה שאת מתמהמהת בכל זאת את תגיע לביתך.שלך טובה
תודה טובה על העידוד ועל המילים היפות.
בתוך ההתרגשות העצומה של ההגעה לארץ הנכספת אפשר לחוש את הפחד והחשש מפני הלא נודע והסתום שמבצבץ בין המלים ומתואר באיפוק ובנגיעות זהירות. אין ספק שאלה תחושות מכלי ראשון של מי שהיה בתוך ההתנסות – ומבין שעליו לעבור זאת בסיבוב נוסף. כאן הבית, יעל, אין אחר.
היי לבנה
את בהחלט צודקת, יש בתוכי קצת חשש ואני חושבת דווקא המלא-נודא, הפרנסה, הבריאות – הכל קצת מתבלבל בתוכי. בינתיים אני עומדת חסרת-ישע בין הרצון לחזור לבין הצעד הזה של לקבוע תאריך כדי לחזור.
את מאחרוני הציוניות האמיתיות. מהלב. נו, יש עכשיו גם מטוס בטח לכאן.
את לא רק ציונית מהלב את כולך לב וזה מה שנוגע בכל נושא שאת כותבת עליו.
עם הציונות שלי, אני מאוד שוקלת לרוץ לממשלה. לרוץ בשני המובנים, כמובן.
תודה על התגובה.
תודה רבה מיכל, דברייך נגעו ללבי.
כתוב מהלב.
איך הסתדרת אחרי זה עם הבדלי המנטליות? אני שחייתי כאן וקצת בלוקסמבורג ממש התענייתי, מאד התגעגעתי לצרפתית וכל מה שקשור לאירופה.
משמיים כפו עלי פרידה מאירופה ובגלל שזה לקח שנים הפעם התנתקתי.וזה קרה רק בגיל בוגר למדי.
אני מבינה את הכאן והשם שלך. צרפת היא ערש תרבות, אבל זה הבית.
היי אביטל
דווקא עם המנטליות הצרפתית נורא קשה לי. חוץ מזה עם כל הסכנה שיש באירופא כלפי היהודים, בארץ בהרבה יותר בטוח גם עם הפיגועים. כי בארץ יש מי שישמור על היהודים, באירופה אין.
יעל חמודה כבר שכחתי את הרגשות האלה. ליבי גס במה שיש במקום לזכור את הנס. תודה שהזכרת לי.
מירי היקרה שלי
האם התגובה שלך נשמעת כאילו היה זה עבורך טרואמה?
לא יעל
נולדתי בארץ
חונכתי בבתי ספר כאן
גם בבית היתה אוירה של
מדינת ישראל נס.
אחר כך נעשיתי פוסט ציונית
ופוסט מודרניסטית
ושמאלנית
ושוחרת זכויות האדם
ושכחתי.
תודה מירי על המילים היפות.
הי יעל. מאד נהניתי. אצלי העלייה היתה הדרגדית יותר. באתי כסטודנטית ורק הכפתי לעולה חדשה הרבה שנים אחר-כך, כשכבר לא הייתי חדשה. ובכל מקרה, אני זוכרת את טעם ההתרגשות שתיארת, בפעם הראשונה שביקרתי בארץ, עם ביה"ס שלי, כשהייתי בת 15. תודה על הזכרונות. אומי.
היי אומי
תודה על התגובה. באמת לפעמים כיף להיזכר בסיפורי העבר לנו.