איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
זוחלים
זמן רב עבר עד שאזר אומץ וניגש אליה, הציע שיישתו יחד. היא הסכימה. פעמים אחדות ראה אותה במקום אליו שניהם מגיעים, והתאהב בה. התיישבו סמוכים זה לזו, שתו, והשיחה קלחה לשמחתו. היא הזמינה אותו לרקוד. "בוא," אמרה, ונטלה אותו בידו טרם יצליח להתחמק. מאז המסיבות בתיכון הבין שאינו מצליח לרקוד. כשחזרו למקומם, המשיכו לשוחח, אבל הוא סבר שהפסיד אותה. למה שתרצה מישהו עם שתי רגליים שמאליות.
מהפעם הראשונה שראתה אותו במקום אליו שניהם מגיעים, מצא חן בעיניה, והתאהבה בו. כשפנה אליה, זמן רב מאז החליפו מבטים בפעם הראשונה, הסתחררה. "בואי נשתה משהו ונדבר." היא לקחה אותו לרחבת הריקודים, שם הניחה, ייבלעו בין הרוקדים והוא לא יחוש בתנועות לא רצוניות שלה, שמתעוררות אצלה תמיד בעת התרגשות, כאשר משוחחים. כשחזרו לשבת וחזרו לשוחח, שאלה את עצמה אם לא הפסידה אותו. בוודאי מרתיעות אותו התנועות הבלתי נשלטות האלו.
בדרך לניסיונותיו ללמוד לרקוד, הגיע למאמר המבהיר שדילוג על שלב הזחילה בילדות, פוגם ביכולת הריקוד. היא רצתה ללמוד לשלוט בגוף בזמן התרגשות. הזדמן לידה מאמר בו קראה שבשלב הזחילה בינקות, אדם לומד לשלוט על תנועות גופו. אם פסח על שלב הזחילה, תיחלש השליטה בתנועות הגוף, כפי שזה קורה אצלה. שניהם שוכנעו שהתיאום בין המוח לאיברי הגוף ישתפר אצלם, אם יזחלו.
תחילה זחלו שעה ביום. בהמשך זחלו שעות רבות, ואחר כך זחלו כל הזמן, מתרגלים את כל שיטות הזחילה כפי שקראו במאמרים המדעיים, עד שלא נותרה ברירה אלא להעבירם למקום שם יתנהלו להם כאוות נפשם בזחילתם, והתנהגותם לא תיחשב לחריגה. כך המשיכו לזחול, כל אחד במסלולו שהתווה לעצמו. כשחלפו זה ליד זו על גחונם, כתפיים נשענות על מרפקים, הצטלבו עיניים לרגע במבט ננעץ שהבליח מחשבה: סוף לזחילה, אבל מיד המשיכו לזחול כל אחד במסלולו, בתנועת כתף נוספת, תנועה שפטרה אותם ממחשבה.
היי איציק, הסיפור כל כך יפה רק שחבל שבסוף כל אחד זוחל במסלול שלו. מאוד אהבתי.
אהבתי את שני הרעיונות – הסיפור של האהבה משני נקודות המבט וגם את רעיון הזחילה. אבל נדמה לי שעדיף היה לפתח שני סיפורים נפרדים:
אחד שיפתח את ההיכרות ביניהם קצת יותר לאט היא-הוא עד הסוף.
אחד שיספר על זוג הזוחלים.
הזוחלים כידוע נחשבים בין היצורים הירודים ביותר, ואכן, שני אלה שלפנינו הולמים את ההגדרה וראויים לגורלם – לנוע במסלולים נפרדים שנובעים מטיפשות ויוהרה. יפה ומפוכח.
אולי חששו שיחד יוולד להם ילד שאפילו ללכת לא יצליח בגלל הגנטיקה,
חוץ מזה זה לא נורא בסוף קמים, אפילו מזחילה על הגחון, לא?
רעיון מענין. אני חושבת שיכולת לפתח יותר את הפסקה הלפני אחרונה , כלומר איך מרומנטים הם הפכו לזוחלים כי אז יותר קל להבין את הניכור שאחז אותם והביא להתנתקות בינהם.
כי גם אני במחשובותי לפחות חשבתי המון על שלב הזחילה בחיים ומכל מיני סיבות , כך שלרעיון עצמו יש איזושהיא חיות משלו.
נקודת מבט מעניינת לסיפור
כמה חבל שנתיבותיהם ניפרדו. כל כך דומים. אולי חוסר היכולת שלהם לצאת ממעגל הרחמים העצמיים לא איפשר תקשורת. לא סוף הוליבודי וטוב שכך. בכל זאת כמו פיסת קולנוע או לחילופין הסיפור של קפקא עך האיש מקק.
מרגש מאד. מעניין בהחלט גורם להזדהות.
תודה למגיבים.
מה שרציתי לומר בסיפור הוא שאנחנו חושבים לפעמים שאלה שאוהבים אותנו רואים בנו פגמים, שאנחנו מייחסים לעצמנו. לפעמים אנחנו יוצאים מדעתנו, זוחלים על גחון כדי לשפץ את הפגמים האלו. העבודה על השיפוץ המיותר, הופכת הרבה פעמים לעיקר, ומוזנח הקשר עם בן הזוג שבו בעצם רצינו.
תודה על הפרשנות, אבל הזחילה האובססיבית שלהם שקולה כנגד כל דבר שמתמכרים אליו. ובסופו של תהליך היא מרחיקה במקום לקרב.
מציאות ודמיון
איזה מיוחד.
נורא מתוק ויצירתי הקטע שהם עוברים לזחול ….
חזרתי עכשיו מערב שעושים בו גם דברים כאלה. בחופשיות.
אבל מה עם התפתחות האהבה ביניהם ?
האם יזחלו לעד בנתיבים שונים ?
לא מספיק ממוקד ומגובש לדעתי. הקפיצה מהראליזם לסוראליזם פתאומית מאוד. מאוד אהבתי את הפסקה הסוראליסטית, פחות את מה שקודם. לא יודעת, משהו לא מאוזן בסיפור.
כאילו הפסקה בסוף נוחתת על הראש בלי קשר. למרות שהיא הכי מקסימה בסיפור לדעתי.
לפעמים אנשים זוחלים כדי להגיע לאט, או פשוט להמשיך ולהיות בדרך לאנשהו. וזה בסדר, מי אמר שהסוף מעניין יותר?
תודה, רק איזה לילי?