להגשים חלום ילדות 

כששאלה דפנה את דניאל איזה חלום הילדות שלו ירצה הוא להגשים, התבייש לומר לה והיא דחקה בו, מכה בו קלות בחזהו ואומרת, "נו דבר, מה קרה לך, מה, מה אתה הכי רוצה?"      

 "בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל-ח', ילדים מהכיתה התכוונו ללכת ללונה-פארק. במקרה נודע לי על היציאה שלהם. פגשתי מישהו מהכיתה ברחוב, הוא אפילו לא עצר לשוחח אתי, רק הפטיר לעברי, 'הודיעו לך שמחר הולכים ללונה-פארק?' והמשיך ללכת בלי לפרט. אני נותרתי נטוע במקומי, וכעבור רגע הוא הביט לאחור ונראה כי התחרט על המידע שמסר לי והרי אם איני יודע אז נראה שלא הוזמנתי ולא הוזמנתי כי איני מקובל, כי איני רצוי, תקראי לכך איך שתקראי, ואם אבוא כתוצאה מהמסר שקיבלתי ממנו, יבואו אליו בטענות.

"הלכתי לבד תוך כוונה להיתקל בהם באקראי ואז יהיה נוח להתערבב ביחד. רק שלא ידעתי באילו שעות הם מתעתדים להגיע. הימרתי על אחר-הצהריים ולאמא אמרתי שאני הולך עם הכתה ללונה-פארק וכרגיל קיבלתי הנחיות ברורות מתי לחזור, עם מי לדבר ועם מי לא לדבר בקהל, איך לשמור את הכסף, לא לקנות אוכל ומשקה מהרוכלים, כי זו סכנת מוות ממש.

"כל אבות ואימהות המזון ושאר בני משפחת האוכל מקירבה ראשונה ושניה נצררו עבורי לתיק שמשקלו היה כבד מנשוא והייתי חייב להוכיח בקיאות בקווי האוטובוס שמגיעים לשם ומשם, ולדקלם כמה פעמים כיצד אנהג במקרה שאלך לאיבוד.

"באחת יצאתי מהבית. בהזדמנות, דפנה,  תזכירי לי להראות לך תמונה שלי מאותן שנים. ילד שמן, אז עדיין לא גבוה, עם משקפיים – מגיל שמונה אני מרכיב משקפיים – עם כובע, לבוש מכנסי חאקי קצרים מהן מציצות ירכיים לבנות ורכות שמשתפשפות זו בזו עד ליצירת אדמדמת, חולצת טריקו עם פסים לרוחב שאולי תהלום ילד אחר אבל אצלי הבליטה ציצים וקפלי בשר, חוגר תיק צד של פעם,  תפוח מתכולתו ועליו רקום 'דניאל כץ'.

 "בלונה-פארק לא פגשתי איש מבני כתתי. שוטטתי ואכלתי את כל מה שאמא הכינה לי. רוב המיתקנים היו משעממים וחלקם ידעתי שיגרמו לי לסחרחורת ובחילה ולא רציתי לנסותם אפילו. רק זירת המכוניות המתנגשות הייתה המקום בו רציתי להיות עוד ועוד. עבור חמש דקות של נסיעה היה צורך לחכות בתור במשך שלושים דקות.

 "במכוניות המתנגשות ניתן לשבת או לבד או בזוג. אין ספק שעדיף לשבת לבד לחוויית הנהיגה, כי רק אחד נוהג. היות ובאתי לבד התיישבתי בכל פעם לבד במכונית שהתפנתה. לא היה בי האומץ להתיישב ליד מישהו, שלא לדבר על מישהי. אבל בלבי, כשהייתי מתיישב במכונית קיוויתי שילד או ילדה יתיישבו לידי. והרי אם זה המקום האחרון שנותר והם לא ייכנסו אתי למכונית הם יפסידו סיבוב שלם, ואף אחד לא בא.

"פעם אחת רצתי לתפוס מכונית, ואתי רצו עוד שלוש בנות בגיל שלי פחות או יותר. אני תפסתי מכונית אחת והן תפסו אחת לא הרחק ממני והשלוש הביטו סביבן מחפשות עוד מכונית ריקה שלא נמצאה והתלבטו אם רק שתיים מהן ואילו שתיים, תעשנה את הסיבוב, או ששלושתן תוותרנה הפעם ותנסנה את מזלן בפעם הבאה.

"אחת מהן קבעה עובדה, התיישבה במכונית וצווחה לעבר חברותיה בכוונה לזרז אחת מהן לקבל החלטה להצטרף אליה. אחת מהשתיים שנותרו עומדות אכן התיישבה לידה ונותרה השלישית נבוכה ואובדת עצות, וכבר הכרוז קרא ברמקול לאלה שהפעם החמיצו, לצאת מהרחבה כי בעוד כמה שניות המכוניות תחלנה לנסוע.

 "אחת משתי הבנות שהבטיחה את מקומה במכונית שלחה מבט סוקר למרחב וגילתה אותי לא הרחק מהן יושב לבד במכונית, וברוחב-לב הצביעה לעברי, מפנה את תשומת-לב חברתה העומדת ותרה לשווא אחר מכונית פנויה. היא אמרה, 'שבי לידו הוא רק אחד במכונית.'

"היא נשאה מבט בוחן לעברי ולרגע אחד קצר וחד נפגשו מבטינו. היא הייתה ילדה כבת שתים-עשרה-שלוש-עשרה, ילדה רגילה, לא ניתן לומר עליה דברי הלל מיוחדים ולא דברי גנאי לא מיוחדים, אני את פניה, גופה ולבושה זוכר במדויק ובמפורט, והיא שולחת בי מבט  ובאותו חלקיק זעיר של זמן קיבלה החלטה חד-משמעית ללא התלבטות ועזבה את הרחבה, מוותרת על הסיבוב הנוכחי.

"אז את שואלת אותי מה החלום שלי? לחזור לרחבת המכוניות המתנגשות בלונה-פארק, לתפוס מכונית, ושמישהי, ולו רק בגלל שאין מכונית אחרת פנויה, תבוא ותתיישב לידי ותאמר, 'אנחנו ניסע ביחד. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך'."

דפנה מחתה את דמעותיה. שאלוהים ישמור, חשב דניאל לעצמו, איזו רגשנית היא. נכון, הסיפור הוא אמת לאמיתה בכל פרטיו, וקשה לו להסביר איך דווקא צץ בדיוק עכשיו כתשובה לשאלתה, מהו החלום שלו. קצת הגזים בהגדרת הבקשה שבת תתיישב לידו מרצונה במכונית מתנגשת כמשאת חייו, אבל מאוחר מדי.                     

דפנה עמדה על רצונה לממש לדניאל את החלום. הם ילכו ללונה-פארק ושם יוכלו לשחזר אחד לאחד את הפרשה מלפני עשרים ושבע שנים. אם זו צלקת שאינה מעלה ארוכה, מהסוג שעושה רושם שהגלידה אבל נפתחת מחדש ומדממת, אין דרך אחרת, ולא צריך להיות מומחה מקצועי כדי להגיע למסקנה הנדרשת שיש לחזור לזירת האירוע ושם לפתור אחת ולתמיד את התסביך.

חסר לה שנפש אהובהּ לא תמצא מנוחה.

 בלית ברירה הסכים וכך, ביום שבת בבוקר, הם היו הראשונים להיכנס בשער הלונה-פארק, כשחלק מהמתקנים עדיין לא הופעל, בעיקר רחבת המכוניות המתנגשות והם המתינו בסבלנות.

עשרים ושבע שנים עברו וההעדפותיהם של באי הלונה-פארק נותרו כשהיו.  המחסום המונע מעדת הממתינים להיכנס פנימה שוחרר ולמרות השעה המוקדמת יחסית לשעות הפעילות בלונה-פארק, מספר הממתינים כבר עלה על מספר המקומות במכוניות.

 דניאל היה בין הראשונים. איש גבוה ומלא, מבוגר בהרבה משאר הממתינים לתורם, דפנה איטית באה בעקבותיו, מחכה שהמקום החופשי ליד דניאל יהיה האפשרות האחרונה שלה לנסוע בסיבוב זה. עלתה בו מחשבה זדונית. אולי צעירונת אחרת  תקדים אותה, מה יהיה אז, מה שיהיה יהיה, רק שלא תמשוכנה שערות אחת לרעותה. במצבים כאלה לך תדע מה פורץ מהאדם.

 תוכניות לחוד ומעשים לחוד. עד שדניאל הצליח להשתחל למכונית הוא כמעט שבר את ברכיו וגם לאחר שהגיע למצב שרובו יושב בפנים מאשר תלוי בחוץ, עדיין לא היה אגנו טבוע במושב.

 האחראי על בטחון הנוסעים, שעבר בקפדנות ממכונית למכונית, עושה מלאכתו נאמנה, שם ידיו על כתפיו של דניאל ודחף אותו פנימה. נחה דעתו רק כאשר דניאל היה ישוב כהלכה במצב המאפשר לו לחגור את חגורת הבטיחות, ואם פלג גופו העליון עוד היה במצב סביר, הרי ששתי רגליו התלכסנו לצדדים שאחרת ברכיו היו ניתזות מכוח ישיבתו אל פח המכונית ונחבלות אנושות.

 דפנה עמדה לידו מחכה שהאחראי יסור משם וכשהתפנה לטפל במכונית אחרת, נגעה בכתפו ואמרה לו, "הי, אפשר לשבת לידך, אני מבקשת לנסוע אתך." היא לא עשתה זאת בסגנון ילדה בת שתים-עשרה-שלוש-עשרה, אבל הרי אי-אפשר לשחזר את העבר באופן מושלם. הוא הביט לעברה צוחק מצד אחד, נאנק מרגליים מתעקמות מצד שני, ושאל, "נראה לך שיש כאן מקום להכניס עוד גפרור אפילו?"

 תוכנית טובה היא זו הלוקחת בחשבון תקלות בלתי-צפויות ומכינה עבורן פתרונות ברי-יישום. שני האנשים הלא-רזים שכחו שעם השנים לא הרחיבו המכוניות המתנגשות את מימדיהן. דפנה אפילו לא נזקקה לשלוח רגל פנימה כדי להושיב את ישבנה ליד ישבנו. לכל מי שעיניו בראשו, ממבט שטחי ורדוד, ברור היה ללא צל של ספק, שהיא למכונית לא תצליח להיכנס, אלא רק אם תעמוד על ירכתיה ותאחז בכתפיו של דניאל כמו שנהוג לעשות במכונית בקרקס, ולכך, הבחור הקפדן שממונה על הביטחון לא יסכים בעד שום הון שבעולם.

 הרבה זמן למחשבה לא היה להם, כי הכרוז, כמו לפני עשרים ושבע שנים, סילק את כולם בתקיפות מחוץ לזירה, מבטיח שבפעם הבאה תהיה הזדמנות נוספת לכל מי שהחמיץ עכשיו  ולדפנה לא נותרה ברירה אלא לפנות את הרחבה ולהותיר בה את דניאל לבדו במכונית.

 אמנם הפעם מישהי – דפנה, ביקשה את חברתו, אבל זו נחמה זעירה לעומת הסבל שחיכה לו באותן דקות של נהיגה בהן נאלץ לתמרן, ולא את המכונית שביצועיה הפעם אינם מעניינים אותו כלל, אלא את רגליו, בחלל הצר הפעור עבורו שרק בנס לא נשברו פיקות ברכיו ולא נקרעו רצועותיהן בו.

 הסיוט נגמר. עולם המכוניות הנוסעות והדוממות התחלק כעת לשני חלקים. החלק הראשון היה מורכב מכל הנוסעים, למעט דניאל, שסירבו לעזוב את המכונית אך נאלצו בעל-כורחם, והחלק השני, דניאל ורק דניאל, שרצה לנטוש את המכונית מהר ככל האפשר אך לא היה יכול להיחלץ ממנה.

 והנה כבר באו אחרים, אמא וילד נעמדו ליד התופעה המוזרה-מגוחכת-מרגיזה של גבר גדול בן ארבעים שעושה תנועות שהוא רוצה לצאת החוצה, מסמיק מבושה וממלמל, "מצטער, לא יכול לצאת."

הילד צעק לעבר אמו, "הוא עושה את עצמו, הוא לא רוצה לצאת החוצה, הוא לא רוצה לתת את המכונית," והאישה, שגם בלעדי מחזה האבסורד שבא עליה עכשיו, תשו כוחותיה ממסעה עם בנה בלונה-פארק ועוד הדרך רבה,  צעקה על דניאל, "תתבייש לך. לא מספיק שאיש מבוגר כמוך נוסע במקום ילד, אתה רוצה עוד סיבוב שלא מגיע לך? את תסכולי הילדות הקשה שהייתה לך תוציא במקום אחר."

 גם אם לכאורה קלעה למטרה, מה שהעסיק את דניאל באותו רגע היה העובדה שהוא באמת אינו מסוגל לשלוף את רגליו מבטן המכונית וכל כמה שהוא מתבייש, הוא מנסה בעזרת ידיו לחלץ לפחות רגל אחת החוצה ונכשל.
מפה ומשם התגודדו סקרנים, מחרחרי ריב, הבחור הקפדן ודפנה, סביב התופעה של דניאל הכלוא בכלוב שנכפה עליו. דפנה איבדה את עשתונותיה וניצבה כאשת לוט אחרי שהביטה להיכן שאסור, מחרחרי הריב הטיחו מועקות שצברו מיום לידתם ועד היום כלפי דניאל, שעיקרם איך משחררים אנשים כמוהו מבית-המשוגעים ללא השגחה, הסקרנים התחלקו לאלו שתמכו במחרחרי הריב ואלו שהבינו שמדובר בבעיית אמת שמהותה בעיה טכנית של יציאת נפח רחב מתוך נפח צר.

 רק הבחור הקפדן פעל כמו שצריך, ובמלאכת מחשבת, כמו שמכוונים מכונית לצאת מחנייה חסומה מכל עבריה, פקד על דניאל מה והיכן להזיז מאברי גופו ועזר לו בידיו, הודף אחרים שהשתכנעו שאכן מדובר בענק שנתקע בגומחה, ועם כל השעשוע שבאירוע, בסופו של דבר צריך לחלצו, ולו רק כדי שהמכוניות יחזרו לנוע ולהתנגש אחת בשנייה.

 אחרי שיצא סוף-סוף, הרגיש שרגליו ממאנות להתיישר ונתמך בדפנה ובבחור הקפדן עד שהצליח לצאת לגמרי מהזירה והגיע לספסל ברחבת הלונה-פארק. הוא התיישב וביקש מדפנה, לעסות את ברכיו הכואבות ותוך שהיא נענית לו, זרק את ראשו אחורה, עצם את עיניו ושכח בבת-אחת את כל חלומות הילדות שלו.