איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
סרסור נסראללה (לפרויקט הזקנה וגם למצב בעכו)
אבא של יוסוף, סרסור נסראללה, נולד ביפו כשהתורכים עדיין שלטו בארץ. את כיבוש הארץ מהתורכים על-ידי האנגלים, הוא אינו זוכר, כמו גם כיצד ברחו יהודים מיפו לתל-אביב ב-1921, אביו סיפר לו על אותם מאורעות. את היריות ב-1929 באזור חסן-בק, הוא זוכר היטב, רק שאינו יודע מי ירה על מי ולמה. ב-1939, המשפחה שלו הסתתרה מפני יהודים שפינו ערבים מיפו.
עכשיו חזר בן הבכור, יוסוף, הפרופסור מאם.אי.טי, וגר בדירה מפוארת במתחם נוגה.
וזה מה שסיפר יוסוף לחבריו.
"אמנם אני דייר חדש, אבל השכנים מקשיבים בכבוד לדבריי, "פרופסור ג"וזף מק-קיני מאם.אי.טי", כך אני מצטייר בעיניהם וכך הם פונים אליי. "אני צריך את רשותכם למשהו," אמרתי באספת הדיירים האחרונה, והם אמרו, "בבקשה, בבקשה." "אבא שלי," המשכתי, "יחגוג בקרוב שמונים וחמש שנה." "מזל טוב," הם אמרו, "עד מאה ועשרים."
"בחצר הפנימית, על אחד הקירות המקיפים את החצר, אני רוצה להקים לוח ברכה חשמלי, אתם יודעים, בנוסח שלפעמים מופיע במגדלי עזריאלי, ויהיה כתוב בו מזל טוב לאבא שלי. מספיק שזה ירוץ שבוע אחד. אני אדאג שהוא יבוא לכאן באותו שבוע יום אחרי יום, ישֵב, כמו שהוא אוהב, על ספסל בחצר הפנימית ויביט בכתוביות החשמליות שרצות. אני כמובן אתכנן את הכל ואדאג ליצירת הלוחות, להפעלתם, ואחרי שיורידו אותם, לא יוותר סימן שהיו פה, ואם חס וחלילה יהיה נזק אני אתקן אותו על חשבוני. מובן שכל העלויות – עליי."
"הם התפעלו מהצעתי.
"באמת מחווה יפה לאבא שהגיע לגיל מופלג," אמרו. עד שמישהו שאל אותי, "מה השם של אביך, מה ירוץ על לוח החשמל?" עניתי בקול ברור וחזק, אותו הקול שהיה מהדהד באולמות ההרצאות באם.אי.טי, "סרסור נסראללה."
"הייתם צריכים לראות ולשמוע את הדממה שהשתררה שם. הוספתי, "האמת, שרוב היפואים מכירים אותו בשם אבו-יוסוף. אתם יודעים שאצלנו הערבים-המוסלמים נוהגים לקרוא לאבא על שם בנו הבכור. אז אני, אם לא ידעתם עד היום, לא סתם חזרתי לגור כאן, אני נולדתי כאן ביפו, שישים ואחת שנים עברו מאז, ההורים שלי, שני אחים ושתי אחיות שלי גרים גם כן ביפו, ושם הולדתי הוא יוסוף נסראללה. בגיל שמונה-עשרה נסעתי לארצות-הברית ונראה לי שמה שקרה לי שם ידוע לכם פחות או יותר. אני בחרתי לשנות את השם אבל הוא לא."
"השכנים גמגמו משהו שאי אפשר ליצור תקדים כמו שאני מבקש. אמרתי שאני מבין ועזבתי לפניהם. מאז, כשאני נתקל בשכן, אמנם אנחנו מברכים איש את רעהו לשלום, אבל המבט שלהם בעיניים, המבט הנבוך, עושה לי ממש טוב."
(הופיע גם בעיר 24.8.07)
סיפור מצוין איציק, וגם כתוב היטב. אגב, מעניין למה פרופסור מק- קיני שינה את שמו ועוד לשם שנשמע סקוטי. מסקרן אותי גם אם השכנים במתחם היו מגיבים כך אילו רצה לכתוב על השלט אבו יוסוף. נסראללה הוא שם טעון. אבל אלה זוטות כמובן, העניין הגדול הוא שלמרבה הצער יפו לא רחוקה מעכו.
נעמי תודה.
לגבי מק-קיני: ב-1989 (צעיר כמו גדעון שלך) השתתפתי בכנס אקדמי במינסוטה (עסק במודלים מחשוביים של מידע). היו"ר היה פרופ" מק-קיני מהרווארד. הוא היה אז כבן 60+, בוסטוני אמיתי, עניבת פרפר, משקפיים עגולות, כששמע שאני מישראל אמר: מאוד מסובך המצב שם אצלכם. וזהו. האמת צודק, אין מה להוסיף. בקיצור השם שלו נצרב אצלי בזיכרון ונשלף בסיפור הזה.
וואלה איציק? נחמד ביותר
זה כמו שהייתי מבקשת להבהב את השם אדולף בבית אבות לניצולי שואה…אני מניחה שאפשר היה למצוא פשרה בנוסח: מברוק אבא סרסור…אבל הוא התעקש על נסראללה, לא? גם לפוליטקל קורקט יש גבול! עכשיו, איציק, גלה עד כמה מציאותי הדמיון שלך?
תודה לבנה.
ב-144 תראי שיש לא מעט שמוכנים לפרסם את פרטיהם כששם משפחתם נסראללה. אני בטוח מעיון ברשימה שכמה יהודים.
מה, סרסור נסראללה לא מתגלגל יפה על הלשון? אחלה שם.
יפה מאוד.
תודה יעל.
הגזענות קיימת משני עברי המתרס גם אצלם גם אצלנו ,תאר לעצמך שיהודי רוצה לחגוג יום הולדת או ברית או כל ארוע שהוא במגוריו בכפר ערבי בגליל אם בכלל יתנו לו לגור שם !הגזענות קיימת בגלל הסכסוך הערבי פלסטינאי המתמשך, ולא משנה כמה נהיה נאורים ויפי נפש, זה מחלחל, יש רתיעה הדדית, חשש, פחד והלוואי וכל זה לא היה רק אהבה ללא גבולות אבל זו אוטופיה, ובינתיים אז מה יש ?נימוס קר ,מסתייג, המנעות זה מה שמאפיין את היחס לו זכה הפרופסור וזה תוצר של המציאות הלא כל כך פשוטה
כל עוד נהיה מונעים שני העמים גם יחד על ידי תאוות הדיכוי הכיבוש השלטון לא נחלץ ממעגל האימה, צריך שניים לטנגו
חנה, ברור שזה לא רק אנחנו, זה גם הם. אבל אל תשכחי שהרוב לדעתי בשני העמים רוצה חיי שקט. הבעיה היא שההסתה בשני העמים באה מצד ההנהגה, שלנו ושלהם.
נכון ,יעל, ואת ההסתה יש לעקור מן השורש בתוכנו ומחוצה לנו זהו זרע הפורענות
תודה חנה.
מעבר לכול יש את הפרט – ערבי בן 85, עם שם – למרות כל האסוציאציות – די גזעי, גם סרסור וגם נסראללה. הבית המהודר הזה בתחם נוגה, יש לו אכן חצר פנימית, וקיר שאפשר לעשות מה שבנו רצה (בהשקעה לא קטנה), זה יהיה אפילו משעשע שברכה לכזה שם תרוץ על הקיר. אני, אם הייתי גר שם (למדתי בתיכון ביפו, דירה במתחם נוגה בטח זה מיליונים רבים), דווקא הייתי מסכים לבקשה, בלי קשר לשום סכסוך גלובלי.
ברמה האישית אף אני הייתי מסכימה מיטב חברי באוניברסיטה היו ערבים ,אבל איני שופטת את אלה שנמנעים, אני יודעת מאיפה זה נובע, מקווה שנוכל אי פעם לגשר על הפערים באמצעות האהבה, כשנבין שאושרם קשור באושרנו ולהפך אגב סובלנות לאחר מתבקשת משני העמים , שני העמים צריכים לאמץ את הסובלנות כעקרון חיים ,ולא להיות אחרים ומנוכרים זה לזה
איציק, מה היטבת להצביע על המורסה הזו של שנאת האחר דרך סיפור אנושי שנשמע לקוח ישר מהחיים של כולנו.
עד שלא נפוצץ את המורסה, ננקה ונחטא אין לנו סיכוי פה.
תודה אמיר.
רעיון מקורי למתנת יומולדת לאבא סרסור נסראללה. אם הייתי שכנה שם הייתי מציעה 5 שקלים לנורה הראשונה, מעניין היה לראות אז את מבטו של הבן האוהב.
תודה ריקי. נראה לי שבבית המדובר הם לא מכירים מונחים כמו 5 שקלים, תתחילי פי 100.
ברור ! נשארת עם החמש שקל
סיפור נהדר, איציק. יפה ויצירתית
דרכו(דרכך) המתריסה לבחון ולהצהיר.
תודה סמדרוש.
סיפור נהדר על מסכות עתיקות וזיופים יומיומיים.
תודה לוסי.
נהניתי לקרוא ורוצה להוסיף שלא מאמינה שהשכנים היו מתהפכים כך, אולם כבר ראיתי וחוויתי התהפכויות שכאלה בחיי (כמו מתדלק לבנוני חביב בלוס אנג"לס שהפסיק להיות חביב כששמע שאני מישראל ובחור גרמני בברלין שהפסיק לחייך כששמע שאני יהודיה מישראל), אז כך נחשפות פני האדם וצביעותו כאן שם ובכל מקום, וכנראה שכך יהיה תמיד.
תודה סיגל.
תודה, איציק.
לא"יְדעת בדיוק על מה, אבל תודה. אולי על זה שהיה לי את הסיפור שלך לקרוא עכשיו כשלא ברור לי מה בדיוק הדבר הבא שאני עומדת לעשות.
שני דברים עוררו אצלי מחשבה, בסיפור המעצבן הזה שלך.
1. איזה מין שם זה "סרסור"? אולי דווקא השילוב של "סרסור" עם "נסראללה" היה צריך לשמח את היהודים, ואילו חשבו על זה היו מעודדים את הצבת השלט.
2. כמה נקמנות יש שם ואיך תיארת את זה, כמה אני לא רוצה לדעת את זה וכמה זה מוטח לי בפנים עם אירועי עכו.
אין לאן לברוח. אנחנו כולנו נגמור בים של עזה, הא?
קודם ניפגש בים של תל אביב.