איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
עלייך הפוליטיקה כבר לא תשפיע (לפרויקט הזקנה של יעל)
הוא דוחף את כסא הנכים המתגלגל של אמו, אליו היא כפותה. היא מצומקת ולחייה שקועות פנימה. פיה חף משיניים. צינה של ערב סתווי מתאכזרת אליה. היא דוחקת בו שיביא לה שמיכה. במקום לנשום ריח של הפרשה חמוצה-מתקתקה של תינוק, הוא משתדל עכשיו שלא לקבור את חוטמו בריח הבלות שהולך ומתפשט מפתחי חלוקה הרכוס ברישול שגם אם היה שקוף לגמרי, כל שניתן לראות הוא גוף קמוט ורפוי. אבל הריח שלה משתלט, והטעם בפיו, טעם תחושותיו פנימה, מר, טעם שלא יצליח לפוג גם אם ילקק מצלוחית הדבש שהביא לה.
מה את רוצה אמא? לחזור לחדר לקחת את הדבש, כדי שאאכיל אותך ממנו בכפית. אחר-כך. הדבש לא יברח. גם לא הטלוויזיה בחדר שלך. מה כבר משנה לך מה אומרים בחדשות? עלייך הפוליטיקה כבר לא תשפיע.
נעלי בית נשמטות ממנה שוב ושוב וגורמות לו לעצור ולתחוב בהן את כפות רגליה.
אם אחשוד שאת שומטת אותן בכוונה מרגלייך, משחקת אתי, אזרוק אותן לכל הרוחות. גם בערב קריר שכזה לא ארחם עלייך בשל רגליים יחפות.
את לא יכולה להתלונן שאני בן רע, אני בא אלייך פעמיים בשבוע, אני מטייל אתך, דוחף את עגלתך. לא דחפתי עגלת תינוק, אז אדחוף עגלת אם.
עכשיו כבר שום דבר לא משנה. עד לפני עשרים שנה חשבתי שאולי את תלדי לי תינוק.
באותה תקופה חלמתי שאת יולדת תינוק ממני עבורי. בחלומי אני מתדיין אתך. את אומרת לי שאת כבר לא פורייה ואני מתעקש.
כמו שחווה נוצרה מצלעו של אדם, רציתי שתבתרי חלק ממני ותטמיני אותו בפתחך והוא ינבוט ברחמך ויתפתח ארבעים שבועות עד שייפלט לעולם תינוק בן יומו, בצלמי ובדמותי. וכי את מי אוכל לאהוב יותר מאשר את עצמי? אבל זה בלתי אפשרי, את טוענת לעומתי ומבקשת שארפה ממך, שאפסיק לענותך.
חלום, אמא, זה היה בחלום.
טוב, אני מחזיר אותך לחדר. אשב קצת אתך. לא אשתה קפה אמא ולא אטעם מהדבש שהבאתי לך.
אני הולך אמא, אני מצטער שלא כמו האחרים שבאים לכאן לבקר את האמא שלהם, אני לא מביא אתי את הנכד שלך.
(התפרסם גם ב"עיר", מאי 2006).
קטע עצוב וקשה ובו אהבה-שנאה, ציפייה-אכזבה.זיקנת הורינו לא הזמן להתחשבנות, הפוליטיקה הזאת כבר לא משפיעה עלינו. זמן הזיקנה של הורינו-רק חמלה אפשר למצוא בו.בכל אופן אצלי.
איציק, הצלחת לחבר כנות, וכשרון, יחסי אהבה דחיה, למי שכל כך קרוב, ואצלי תמיד אחר כך רגשי אשמה כמו הר, אתה יודע במעט מילים לתת עולם.
אוי, כמה שזה נוגע ללב, איציק.
זה סיפור נהדר. נכון שכולם שלך כאלה אבל זה נגע בי במיוחד. 😛
בעצם זו תמונה. כמו קומיקס, עם בלון ובו כתוב מה אומרים. התמונה היא של האיש הדוחף את כסא הגלגלים, ובבלון כתובות מחשבותיו.
אני יכולה לכתוב סיפור משלי על כל מה שהסיפור הזה מעורר בי, החל מאבי שלי בכסא הגלגלים וכלה בנכדי שלי שלא הבאתי אליו לראותו.
תודה על ההתרגשות שגרמת לי.
סיפור מצוין, איציק. הוא טוב כקצרצר, אבל לדעתי אפשר גם לפתח את החומרים לסיפור ארוך. הייתי רוצה לקרוא עליו עוד, ועל אימו, ועל החלום הזה שלו. טעון מאוד.
סיפור חזק כמו בוקס בבטן ,גם ערירותו של הבן מכמירת לב וגם זקנתה העלובה של האם מעוררת רחמים. וכמה הוא איש קשה שרע לו, וכמה מוזרה כמיהתו לילד דווקא מהאם ,בעיה אדיפלית ,או שמא רצון קמאי לחזור לרחם באין הגנה אחרת או בטחון בעולם מר של בדידות . הסיפור קצרצר ובו פערי מידע רבים המזמינים סיפורי קריאה רבים , וזה כוחו. איציק היקר ,שתהיה לך חתימה טובה, לא נותר אלא לקוות כדברי משורר תהילים: אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו, אמן
השם יעזור. הרגת אותי.
הסיפור כתוב בכנות חושפנית כזו שלא קראתי כמוה הרבה זמן.שלא כדעת יעל ,אני חושב שהסיפור הזה מאד מזוקק ומוסר לנו את כל האינפורמציה הרלוונטית לטיב יחסו של הבן אל אמו. אפשר לחבר בין הנקודות ולהבין מה הסיבות לערירותו ומהן הסיבות לכעס שלו עליה ובעצם גם על עצמו ועל חייו שהגיעו למבוי סתום.
כמה שזה עצוב. ממש קשה לי עם זה. אפילו להתייחס לדברים שכתבת קשה, הם נוגעים בקצות העצבים החשופים. אולי בגלל הפחד מפני הגורל, ההזדקנות שמצפה לכולנו.
עצוב הרגע שבו אנחנו חולקים פירורים לזקנינו בקוצר רוח ובקוצר רגש. יש סיפור סיני יפה על הילד שלימד את אביו לקח בגלל התנהגותו כלפי הסב. וילדינו יחזירו לנו באותה מידה. וזה לא חלום, איציק. חתימה טובה.
יש לך את הכישרון להתבונן בעין זרה על הקרוב.
אהבתי את הקטע.
למרות שאהבתי זאת מילה לא מתאימה פה.
תןדה לוסי, חני, ראש פינה, יעל, חנה, מיכל, גיורא, עדנה, לבנה, והשלישיה הפותחת כמשל.