יונה (בהמשך לפוסטים על קריאה בכף יד)

יונה (בהמשך לפוסטים על קריאה בכף יד) 

כשצלצולי הטלפון ליונה לא נענו במשך שלושה שבועות רצופים התחלתי לדאוג. יונה קרא בכף ידו שהוא יגיע לגיל תשעים, ולכן לפי נבואתו, נותרו לו עוד כמה שנים. אבל הדממה מעבר לקו, כשמדובר באדם זקן שכמעט אינו יוצא מהבית היתה מדאיגה. החשש הסביר היה  שבריאותו התדרדרה בבת אחת. הגעתי לדירה השכורה ביד אליהו בה התגורר ומצאתיה נעולה. תמיד, הדלת היתה פתוחה, הן בגלל האמון שרכש יונה לבאים אליו, והן מהקושי שלו לגרור עצמו עד אליה בשל רגלו הנכה. התקשרתי לבתי חולים לשאול אם יונה אהרנסון מאושפז באחת המחלקות, והמשכתי להתקשר לדירתו עד שנעניתי על ידי הדייר החדש שבישר לי שהדייר הקודם נפטר.  

כשיונה דיבר על עצמו, הוא דן בהווה, ורקם תוכניות לעתיד. הוא שוחח אתי, הצעיר ממנו בחמישים וחמש שנה, על הטיול הבא שלו לארצות הברית, שם שהה יונה כמה שנים ועבד בבית מלאכה לצעצועים,  על רומן שאת רובו כבר כתב ושאותו התכוון להשלים, ועל שתי המחזרות שלו, שמהאחת התחמק ועם השניה שקל לבוא בברית נישואין. הוא אפילו התייעץ  אתי מה עליו לעשות, ויונה הסיק  מתשובתי, ובצדק, שאני תמה על שגעונו של זקן כמוהו לחמם את יצועו עם אישה צעירה ממנו בהרבה. למה לא בעצם? שאל. אני עובד, מתפרנס בכבוד, גם לשכב עם אישה אני עדיין מסוגל. ופה הצטחק יונה במין גאווה ביישנית והמשיך. ועם מותי היא רק תיהנה מירושתי. הרי אינני  מקפח אחרים. אין לי ילדים. מצדי תתחתן, אמרתי. אגב, איך היא? פה צחקנו שנינו.

יונה לא התחתן מעולם בנישואים אמיתיים. פעם אחת הוא התחתן בנישואים פיקטיביים,   שנועדו לתת לאשתו על הניר רשיון כניסה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. כשסיפר לי על כך לראשונה, שאלתי אותו אם הוא שכב איתה, ויונה אמר, מה פתאום, לאחר שדרכה כף רגלה בארץ, התגרשנו. בשנות החמישים נתקלתי בה ברחובות תל אביב, והייתי קורא לעברה שלום אשתי לשעבר.

הופתעתי כשיונה התחמק, שלא כהרגלו, מלגלות לי את שם משפחתו, היכן נולד, מי היו הוריו והאם יש לו אח או אחות. לא הנחתי לו עד שנעתר ואמר לי ששם משפחתו הוא אהרנסון. ספק ברצינות ספק בצחוק, שאלתי האם יש לו קשר למשפחה ההיא המפורסמת מניל"י, ויונה השיב בחיוב. עדיין מבודח משהו, שאלתי אם גם לשרה אהרנסון האגדתית, ויונה ענה שהיא דודתו, או שמא אמר שהיא בת דודו. שני דברים הייתי משוכנע  שקלטתי לאשורם מדבריו של יונה. ששם משפחתו אהרנסון, וששרה אהרנסון התפנתה, בין מעשי גבורה ואהבה, לטפל בזיכרון יעקב של ראשית המאה, בילד שרגלו האחת שותקה  מדלקת בעצב הירך. היו לי המון שאלות והצעות ליונה, ועיקרן מדוע אינו מפרסם ברבים את מוצאו, כמו בראיון שנתן לעיתון מעריב, בו דיבר רק על קריאה בכף היד.

אל יונה הגעתי באופן מקרי. פגשתי ברחוב חבר שלמד אתי בתיכון, והוא סיפר לי בהתלהבות איך הגיע ליונה בעקבות מודעה בעיתון. מאז נפקחו עיניו, אמר, לגבי אישיותו. והעיקר, הוא סוף סוף יודע  מה ראוי לו לעשות בחיים. הוא ממש אילץ אותי לקחת ממנו את מספר הטלפון של יונה. צלצלתי. מעברו השני של הקו ענה לי קול מחוספס, אופייני למעשן כבד, לא אדיב במיוחד אך ענייני. אמרתי שאגיע עוד שעתיים ויונה אמר  שזה בסדר, וניתק.

הגעתי לדלת הדירה בקומה השניה, והתרגשות חונקת, מעט מסחררת אפפה אותי. ביקשתי לחזור על עקבותיי ולנסוע הביתה. בשביל מה לי שיקראו את עתידי. בכל זאת דפקתי בדלת, ומבפנים שמעתי את הקול הצרוד והמחוספס שביקש ממני להיכנס. האיש הזקן היה לבוש בחולצת ספורט לבנה שצווארונה רפוי, ומשרווליה הקצרים יצאו זרועות לבנות ומידלדלות. כפות ידיו של יונה היו חזקות וצבען מלא חיים. כשלחצנו ידיים לברכת היכרות נבלעה כף ידי כולה בכף ידו של יונה, ולחיצתו היתה מוחצת. הוא הזמין אותי לשבת. טרם שבאתי הוא קרא בספר תנ"ך מלא, ששולי דפיו החלו להצהיב. התנ"ך היה מונח על השולחן, ובסמוך אליו  טרנזיסטור שלגבו היתה מחוברת בגומיות סוללה מלבנית.

שערו היה סתור, לבן, מקיף את גולגולתו וחושף עיגול קרחתי במרכז הראש. פניו היו מלאים, לבנים, וכשפתח את פיו התגלתה  שן יתומה שבקעה מהחניכים התחתונים. העיניים שלו היו חכמות וצוחקות והפיקו טוב לב ובינה ומשובה והבנה.

שערה פתלתלה פרצה כתולעת מרדנית מנקודת המפגש בין הגבות הלבנות לבסיס האף והמצח, ולי התחשק לגשת אליו לתלוש לו אותה.

נו תראה בבקשה את היד, אמר, ואני, לאחר שנרגעתי מההתרגשות, השתלטה עלי תחושה של מתן גזר דין. החיים כולם עומדים להיות מוכרעים באמירה הבאה של הזקן שממולי, חשבתי והחוורתי. קצב הלמות לבי הואץ.

לאחר שבחן היטב את כפות ידי אמר יונה, איו שום סיבה לחוסר הבטחון העצמי שלך. כדאי שהידיים האלו ידעו גם עבודה מחוץ למשרד. אלוף אולימפי כנראה שלא תהיה, אך יש לך מזל להיות חזק מטבעך. למה אינך יודע ליהנות מהחיים? עד מתי תמשיך להתחפר בתוך עצמך ולחשוב שהעולם יבוא אליך במקום שאתה תצא אליו? אני חכם? שאלתי. פרס נובל לא תקבל, אמר יונה. אני אהיה מדען? המשכתי. יונה שאל מסויג אם זה מה שאתה רוצה להיות? חייכתי מצטדק.  יונה, מסופק משהו, אמר, עם השקדנות שלך יתכן שתהיה אבל מי אומר שזה מה שמתאים לך?  מה הבעיה העיקרית שלי?  שאלתי. תבלה, תיסע, תשוטט, תצא בין אנשים, תדע נשים. תפסיק להיכנס כל הזמן לתוך עצמך.

ואז ניסיתי לברר את סודות השיטה, את פרטי טכניקת קריאת כף היד. יונה אמר שניתן ללמוד את התורה. באים לשיעור פעם בשבוע, ונחוצים בין שלושים לארבעים שיעורים, תלוי בתלמיד.  בלי לחשוב הרבה שאלתי אם אפשר להתחיל באותו היום. יונה הצטחק. נתחיל בשבוע הבא, אמר.

מאז פגשתי את יונה עוד כחמישים פעם. הפגישות עם הדמות הקמאית העצימו אותי כל פעם מחדש. ניסיתי לדלות עד תום את מה שנאגר במורי, והשתאיתי כל פעם מחדש מהאמת, הטעם, הדעת, הרגישות, ההבחנה הדקה, הפשטות, הכישרון שלא להסתבך בדברים שהם המסגרת המפולפלת, ולא התוכן, וההופכים למהמורות במקום לפתרונות. השהייה אתו היתה ממכרת.

גדולתו של יונה התבטאה בכך שהוא ידע לפענח את נפשו של אדם מקריאת כף ידו, כיוון שידע את סוד הצירופים, את סוד הראייה הכוללת, המבחינה בין תפל לעיקר, היודעת מה מאפיל על מה ומה נשלט על ידי מה, ומה המשקל המדויק שיש לתת לכל פרט, ומהן צפונות האדם לעומת המציאות בה הוא חי. זכיתי לראות כיצד יונה מפצח את פנימיותם של נבדקיו, ואיך מסך כל הממצאים הוא משרטט את מפת הבעיות והדרכים לפתרונן.   יונה ידע לא ליפול למלכודת הניחושים והנבואות. אמונתו הכתיבה לו שעליו לכוון ולהדריך את הנעזרים בו, כדי שיגיעו בכוחות עצמם לעתיד הטוב ביותר האפשרי עבורם. 

יונה לא ניסה להסתיר את נכותו ודיבר עליה בפתיחות. הבנתי ממנו שהוא גורר אותה מהילדות לאחר שלקה בדלקת קשה בעצב הירך. הסתקרנתי לדעת כיצד יונה מתרחץ לבד, מתגלח לבד, ומנקה לעתים, גם אם רחוקות, את הדירה, וכיצד הוא מבשל לעצמו ושוטף את הכלים, ומכבס ומציע את המיטה.
כמה חודשים לאחר הפגישה הראשונה אתו נסעתי, לראשונה בחיי, לאנגליה. במוזיאון על שם ויקטוריה ואלברט נקלעתי לשיחה בין שומר במקטורן כחול עם כפתורי כסף לבן אדם מבוגר כמוהו, שהיתה בעצם מונולוג של השומר, שהיו לו פנים רזים ומשולשים, ושיער אפור ודליל, ומשקפיים שחורים ומיושנים תלויים על אפו. השומר סיפר לחברו על המתנה שהם עומדים לקבל מהנהלת המוזיאון לקראת חג המולד, חבילה של עשרים חפיסות סיגריות. ההנאה הכי גדולה שלו, כך אמר, היא לשקוע בכורסת הטלוויזיה, לצפות בסרט פעולה טוב, ולעשן. פנה לתמיכה מבן  שיחו ששתק, ורק הנהן בכבדות מפעם לפעם. מה שנראה לשומר ברבע האחרון של חייו כפסגת האושר, לי, שעדיין לא מלאו לי עשרים וחמש שנים, היה עניין של מה בכך, קל להשגה וחסר ערך. כעבור כמה פגישות, כשדנו בסימנים בכף היד של הצלחה ושל אירועים טובים, סיפרתי ליונה על המקרה ושאלתי אותו אם יתכן שאפילו מאורע שולי יותיר את רישומו בכף היד. ויונה ענה שכנראה שלא, ושאל, מה אני הרגשתי כשעמדתי שם והקשבתי. עניתי שהרגשתי רחמים עליו, ויונה אמר, תחשוב טוב. מחפש להשיב ליונה מה שהוא רוצה לדעתי לשמוע, אמרתי, התנשאות. ויונה אמר, אתה קינאת בו  כי אתה לא מסוגל, בניגוד אליו, ליהנות מדברים קטנים.

הדחף לדעת האם יונה הוא אהרנסון אמיתי הפך אצלי לדיבוק אמיתי. כמעט שנה בערה אש הסקרנות בעצמותיי, עד שנסעתי לזיכרון יעקב.  במה ניתן לעזור לך? שאלה אותי האישה בבית אהרנסון. ביקשתי לראות את אילן היוחסין של המשפחה כולה, והיא ירדה אתי, פתחה דלת, הדליקה אור, הצביעה על תרשים של עץ משפחה רחב החקוק על תבליט הקבוע בקיר, ואמרה, זה מה שיש. אתה מבקש לדעת על מישהו מסוים? הזכרתי את שמו של יונה, והאישה האדיבה אמרה שיש אחד כזה, בן אח של אפרים פישל. האישה עברה במומחיות על השרטוט, נעצרה ואמרה, הנה יונה. הוא נפטר בהיותו בן שנה. הוא חי, אמרתי. האישה שאלה אם אני מכיר אותו, ועניתי בחיוב. התחלתי סוקר בעיון את התרשים. לאפרים פישל, אביהם של אהרון, שרה והשאר, היה אח שעלה לארץ, ושמו משה קלמן. לו ולאישתו חנה רייזל, היו שמונה ילדים, אהרון צבי, הניה, חיה רבקה, יונה, יהושע, חיה וזוג תאומים יצחק ושרה. ליד כל אחד מהשמות היתה רשומה שנת הלידה ושנת הפטירה, למעט אלו שלא היה עליהם מידע מדויק, וסימן שאלה החליף את השנה החסרה. ותחת שמו של יונה מופיעה 1900 כשנת הלידה ו-1901 כשנת הפטירה.

גמלה בי החלטת בזק לצאת עם יונה למסע לזיכרון יעקב. שם אכריח את הזקן לשחזר לי את ילדותו. אעמיד אותו מול הקיר, ואצביע על שנת 1901 ואומר לו, אתה ההוכחה שיש חיים לאחר המוות. למה הוא לא יכול להגיד עלי מילים טובות נטו, כמו שאני חושב עליו? למה אני מקנא בשומר עלוב במוזיאון? אוציא אותו מביתו לזיכרון יעקב בתואנה של טיול בוקר במכונית, לשאוף אוויר צח. נאכל ארוחת בוקר במסעדת דרכים ומשם נמשיך. הופעתי אצלו, כפי שסיכמנו,  ביום שני בתשע בבוקר. יונה  קרא עיתון של יום ששי, לבוש חולצה חדשה לכבוד המאורע. הוא ירד במדרגות ללא סיוע,  נעזר במקל ההליכה. בידו השניה אחז במעקה גרם המדרגות, וראשו, כרגיל, נטה חזק קדימה. עזרתי לו להשתחל למכונית כשהכיסא שליד הנהג מוסט לאחור עד קצה המסילה, למען ירווח לו. הכנתי לו מאפרה ריקה מבדלים, אך יונה נמנע מלעשן במכונית, נמנע מלדבר, ורק הביט קדימה, מנסה לתפוס פיסות נוף טרם תיעלמנה. ליד אחת מתחנות הדלק פניתי ימינה וחניתי ברחבה. עזרתי ליונה לצאת מהמכונית וסייעתי לו להתיישב במסעדה. ניגש אלינו המלצר ושאל לרצוננו. לפי מבטאו הסקתי שהוא ערבי. ביקשתי,  פעמיים פנקייק ופעמיים מילקשיק,  ויונה הצטחק ואמר שבשביל פנקייק אין צורך בשיניים. הוא אכל בלי להותיר שיור. ביקשתי להושיט לו מפית נייר ולומר לו שינקה את פיו, והתביישתי. והערבי, כשאסף את הצלחות, נטל מפית ומחה בעדינות מסנטרו ומשפתותיו של יונה את הקרום החמקמק והמתלבט בין קרישה וזליגה. הוא ניגב שנית, בזהירות, ברכות, יפה יפה. כשסיים הביט בעיניים טובות ביונה, כבעל ניסיון בכיבוד זקנים.

יונה ביקש ממנו להושיט לו את כף ידו, והערבי שאל אם יונה מבין בזה. יונה הנהן והערבי הושיט את שתי ידיו. יונה התבונן והחל לדבר. והוא אמר דברים שהערבי הסכים להם בשריקת התפעלות, ואחרים שהערבי פקפק תחילה בנכונותם, אבל השתכנע והודה גם בהם. בין השאר אמר לו יונה, טוב לך בישראל, בתחנת הדלק, במסעדה, בעבודה, באנשים שאתה רואה כל יום, בחברים היהודים שלך. הזבל שמלעיטים אותך בכפר על כבוד ערבי אינו מעניין אותך. אתה רוצה להמשיך לעבוד פה ולשרת את הקליינטים. השאר שישברו את הראש בפוליטיקה. אותך זה לא מעניין. הערבי אמר, אתה צודק. מה אני צריך לעשות בקשר לזה? ויונה אמר, שום דבר. רק לא להתבייש שטוב לך פה, ולנצל את הזמן. העתיד עלול להיות קשה יותר.

הערבי נחרד ושאל אם יונה רואה משהו רע ביד. ויונה אמר, לא אישית, אבל המצב בינינו לביניכם יתפוצץ. והערבי שאל, ומה יהיה אז? ויונה אמר, אני כבר לא אחיה. והערבי אמר, לא, לא, אל תגיד ככה. אלוהים ייתן לך הרבה שנים.

מפה ומשם נקבצו סביבנו סקרנים רבים, שהשמועה אודות הזקן הפלאי הגיעה לאוזניהם, והמסעדה שבלטה בריקנותה מלאה פתאום באנשים, וכולם הושיטו את ידיהם ליונה, מבקשים שיקרא בהן ויחרוץ את דינם. אמרתי להם, ספק בצחוק ספק ברצינות, שיונה אינו קורא לשם שמיים, ושזו הפרנסה שלו. מישהו האשים אותי שאני סוכנו של יונה, ואני חיפשתי מוצא של כבוד. יונה שתק. מבטי ננעץ בקופת המסעדה ובאצטבת הסיגריות שמאחוריה. אמרתי לקהל הממתין לתשובה, כל מי שרוצה קריאה שיקפוץ לקופה ויקנה לו קופסת סיגריות. תוך דקות מספר הסתדר תור, ובשעה וחצי הבאות נערמו ליד יונה ארבע עשרה קופסאות קנט, מלבורו וטיים. הבטתי בעדת המאמינים השוחרת למוצא פיו של יונה,  ששוחח, הוכיח והתבדח אתם כמורה עם תלמידיו, כאב עם ילדיו. פליאתי מהיכן שואב יונה כוח לכולם הלכה וגדלה. וכמה שהתבוננתי יותר, הסתחררתי יותר, ואילו יונה התעצם, הצטלל, השתלב יותר. המרץ שלו לא פחת. הוא שפע, ופניו מדושנים היו מאושר. יונה דיבר איתם בשפתם, בלי להתרפס, בלי להתחנף בדברי שבח לבעלי המכוניות שביקשו הפסקת אוכל קצרה, וקיבלו חוויה שלא ציפו לה. הוא לא היסס לפרט חולשות, לפגוע בבטן הרכה, לייעץ בלשון תקיפה. והם הקשיבו, מי בפנים שוחקות ומי בפנים נזופות, מסכימים אתו ומודים לו.

ידעתי שהמסע עם יונה לזיכרון יעקב לא ייצא לפועל, לא באותו היום ולא ביום אחר. עם זאת, קיבלתי את התשובות לכמה מתמיהותי. הבנתי שמניעי נסיעתי לזיכרון יעקב הם הפחד והקנאה. הפחד שעוד חמישים  שנה אהיה רחוק מלשבת במסעדה של תחנת דלק כשכולם מבקשים את קרבתי, והקנאה באלו שכן יצליחו, כמו יונה.

פעם עברתי ליד דירתו לשעבר. ניעור בי חשק לעצור לשבת על אחד הספסלים בגן הסמוך. יתכן ששם אדע לפתור שאלות חדשות שהתעוררו, או שאלות ישנות שלא הספקתי לדון עליהן אתו. אבל דוחק הזמן וסתם עצלות מנעו ממני לעצור והמשכתי בדרכי.