אף בשדה בוקר מתגעגעת הייתי לשדה בוקר

והנה אני לכאורה באותו מקום.
הבתים אותם בתים, העצים בוודאי אותם עצים
(וכמה קינאתי בהם אז – אותו עץ שלא צריך היה ללכת לבית הספר ולא להכין שיעורים
ולא ללכת למסיבות כיתה ולא לטיולים שקמים אליהם ב 4 בבוקר ולא שום דבר.
וגם היום הסתכלתי בעץ האהוב וחשבתי – בזמן שאני התייגעתי, עשיתי צבא, אוניברסיטה, 
עבדתי במחשבים, הכרתי בנים, עשיתי אלפי מאמצים, הלכתי המון פעמים לסופרמרקט,
עשיתי המון פעמים ספונג'ה, עברתי דירות, הלכתי לאירועים, השתדלתי כלפי המשפחה,
באותו זמן עמד העץ האהוב ובר המזל על תילו ולא עשה כלום. הוא היה בסדר כמו שהוא.
ונשאר).

ואני מנסה לתפוס את אותו מקום של אז – ואינו.
זה לא רק שכל התאים מתחלפים אחת ל 7 שנים, כלומר ביולוגית שום תא חי במקום אינו כשהיה.
זה שלכל מקום יש גם זמן, ועכשיו הזמן שונה, ואני שונה, ואני עומדת בדגם מוקטן,
שאמנם עושה דווקא ומזכיר להכעיס את ההוא, מעלה רגשות, תחושת רעד אפילו, חמצמצות בגרון,
מפעיל בשבילך את כל תופעות הלוואי הדרושות,
בזמן שהוא בעצם – לא באמת הוא.

מקום אהוב וחצוף. מקום משתנה. מקום אותו דבר. וגם בהיותי בו רציתי לחזור לחלומות עליו,
שם הדברים מוכרים. כאן – בלתי ניתנים לתפיסה.