טיול שרשים

הייתי בפולין. חזרתי מפולין. הסתבר לי שהייתי בפולין עוד לפני שהייתי בפולין. נסעתי לטיול שרשים עם משפחתי המצומצמת- סבתי, בן דודי , אימי ושני אחיה.
נסענו בעקבות מסלול חייה המוקדמים של סבתי מיכל. מיכל, שם רך כל כך, שם ישראלי כל כך , שעבר את גלגוליו והיגר לבד ללא מזוודה וללא הורים.שם של חברה מהגן שהייתה מחלקת סוכריות בהפסקה רק לילדות עם עיניים חומות כמו שלה. הייתה לי חברה כזאת.
באמת לסבתא יש עיניים חומות ועיניינים עם חלוקה ודברי מתיקה.
זכיתי לראות את  העיניים האלה, שסביב צורתן המקורית ישנן  אדוות של נסיון חיים, נפתחות ברגע נתון אחד, על חלקת מדרכה אחת, בפינת רחוב אחד , על יד מכולת חדשה אחת זנב טווס מרהיב ופצוע ביופיו.
זכיתי לראות את הזיכרון נולד מכורח הרגליים, מכורח נטיעת הגוף תחת שמיים מסוימים המייבאים ריחות שהשתמרו בשימורי תאים סגורים היטב.
בבת אחת חיים ושימחה ופרלה הטובעת הרימו ידיים מתחת לכדורי גלידת התות וניל. 
"לא זכרתי שלפרלה הייתה טבעת" היא סדקה את האוויר  הקר עם המילים כשזרועותיה של פרלה צועקות "הצילו" ופיה מלא מים בנהר בדיוק מתחתינו בצד ימין.
היא נזכרה שפרלה זאת הייתה נשואה לטבח שהיה מאוהב בה- בסבתא כשהיו צעירים (היית צעירה פעם סבתא?) וכשסבתא זאת השובבה שלי, התגנדרה מתחת לחלון של סבי המנוח רקום בצעירות נידחת הטבח המאוהב התחתן עם פרלה ושכח להציל אותה מן המים. 
נגענו בעדינות בעץ האגסים שעוד נשאר שם מאז ועליו טיפסה כדי לקחת את האגס הגבוה ביותר.
החלקתי אצבעות על קמטי הגזע- אולי אפגוש במגע ידה הצעירה.
פגשנו את חורבות ילדותה של סבתי האמיצה שפיתחה יסודות של ברזל בתוכה ועצמות של מנהרות תחתיות שיודעות את החושך ועדיין אינן מוותרות על תומתו של האור בסופן.
איזו ארץ יפה פולניה הזו- ניסיתי לראות את היופי השקוף ולחזור בזמן בלי לחזור לעתיד ולאכזריותו המטילה את אימתה על הפירות- עוד לא.

הירוק, המרחב והמים-
עכשיו אני מבינה את כוחה של נשימתה כשהייתה צונחת בעמידה ומדברת על השנים האלו- ריאותיה היו מתרחבות.

הלכנו בעקבות הזמן –  שעון מתקתק בתוכינו- לא רוצים להגיע לימים הנוראים, המפחידים, לסיוט של החושך- והיא אמיצה שכזו- סוס יאור נושא אותנו על גבה הקטן והמכיל-
נהיינו רכבת ובכוחינו לשלוט על נהג הקטר ולהעמיד לבד לוחות זמנים ולווסת איכשהו את הרגש ולשלוח חיבוק ומבט כשצריך. 

 שמענו ביחד עם השעון והרכבת  בדרך לטרבלינקה את הרכבת ההיא, וניסתי לדמיןן את התקווה והאימה בדיעבד של שקר מתועב שהבטיח חיים אחרים ולא מוות ועינוי ופרידה. הלב הפך אבן ושמע בכל זאת את טפטוף גשם צעדיה המתגבר והולך ומחריש את האזניים על מסילת הרכבת . צעדיה הולכים וגוברים מביאים מבול של יכולות הישרדות –
רק סמיני שאלה ועוצמות השתאות מול הגברת הזו שמולי המנגבת את הלפסטיק האדום  משניה התותבות ועומדת מול המרחב  הזה שמחזיק עליו אינסוף אבנים . 
שקט 
ושקט
 ושקט
ושקט שנפתח ונפרם לזעקה 

"לבד"-
"נשארתי אני לבד. יחידה. מכל המשפחה חוזרת לכאן אחרי שבעים שנה לבד לבד מכל מה שהיה"-
רגשות האשמה כמעט שפוצצו את תא השירותים הקטן שנצמדנו בו זו לזו מחובקות ובוכות.

הרגשתי את השורשים שלי ממשיכים לצמוח ולגדול ולגאות בתוך נצח של כאב ויופי ואהבה. 
הרגשתי את החיבור העמוק ביותר שאפשרתי לי עד עכשיו להרגיש למשפחתי. 
זכיתי לראות התחלה ואולי התחלה של ההמשך ולגעת בחוט העדין הזה.

התחלתי ללהיפרד ממנה שם- אבל
הרגשתי את הנצח.