הצטלבות- סיפור קצר

היינו נפגשות בהצטלבות הזו של רחוב החלוץ וחווה לוצקי כדי ללכת ביחד לשחק גומי צמצום או משולש (אף פעם לא הרגיל) בגן הפלסטיק. 
היום כבר אין שם שום דבר מפלסטיק, היום הכל מתכת מטאלי אפילו הספסלים והרגליים של הזקנים שיושבים עליהם.

"כמה רחובות יש ברחובות"? כמה מדרכות יש ברחובות"? "תגידי, הבחורות רחבות ברחובות"? זוכרת את השאלות המעצבנות האלה שהורידו לנו את החזייה בדיוק ברגעים הנכונים? צחקנו אז, הסתרנו אז , לא ידענו שיש כאבים כאלו להסתיר. לא ידענו למה  צריך לאחוז כל כך את השדיים הקטנים והשם של זה הצחיק אותנו מרוב בושה- "חזייה".

היית המלכה שלי, זו שיש להעריץ ולהשתחוות בפניה ולסרק את הכתר בכל פעם אחרי שמסדרים את השיער. אף פעם לא היה לי כתר לפני שפתחתי לך את הדלת, תמיד הוא החביא את עצמו ולא הספקתי לחפש ולמצוא אותו- אפיקומן תמידי. במקום זה הייתי מפצה אותך בפיצות שהייתי עושה בעצמי- חוצה פיתה לשניים, מציירת נחשים מקטשופ, מאבזרת בזיתים שחורים וירוקים ולפעמים פטריות מקופסת שימורים או תירס מתוק- הייתי עושה פרצופים : מציירת גבות ומשחקת עם האפשרויות של התוספות. אחר כך לתנור לעשרים דקות והקולות שעשית כשאכלת  עקצצו לי את גן עדן מכפות הרגליים עד לראש. אז עדיין לא ידעתי שיש למעלה מזה, למעלה מהראש, שהוא בעצם רק ההתחלה  של האהבה.

את לימדת אותי לשים שחור מתחת לעיניים ושאני, באופן ספציפי, צריכה  לשים מחוץ לעין כדי שזה יגדיל לי אותן ולא לשכוח לנעוץ שיניים טוב טוב בשפתיים שיאדימו כמו אפרסק בשל- "דובדבן את מתכוונת" "לא, בדיוק לצבע של האפרסק". הייתי מתאמנת להגיע לגוון הזה לפני שהייתי נכנסת למעלית אבל איכשהו תמיד הייתי  מפספסת – או שהיה בשל מדי כמו דובדבן או שהיה בוסר- אפרסק ירוק.

הייתי מפספסת קומות בכוונה עד שהייתי מגיעה אלייך. להשהות את המומנטום, כמו שלימדת אותי. עולה ויורדת עולה ויורדת עד שהפחד להיתקע היה מכריע והייתי יוצאת מהמעלית ומשקיעה  ריצה במדרגות אלייך, מתנשפת ומזיעה קצת כי בכל זאת יש מאמץ לפחד ולריצה. 

זוכרת את תחרויות השום שלנו? ביד אחת שום ביד שנייה כוס מים ומי שמצליחה לשתות כמה שפחות וללעוס כמה שיותר תובטח לה השמחה השלמה לאותו היום. זאת אומרת, ארטיק ענבים בצבע כחול או סגול- כל אחת לפי ההעדפה שלה. ארטיק שהיינו קונות אצל אלי הרזה הגבוה עם התלתלים השחורים שהגביהו אותו עוד יותר ועשו אותו יותר חכם. היינו מתאמנות בלשמוח אחת עבור השנייה – מי שמנצחת בתחרות השום זוכה בארטיק שנקנה מידי ה"מפסידנית" וזו , עליה לשבת ולהביט בחיוך ככל שניתן ב"מנצחת השום הגדולה" שמתענגת על הארטיק ענבים. אחר כך היינו מתחבקות כנשים חזקות ולוחצות ידיים כגברים אמיצים.

את הטיולים השנתיים לא יכולתי לשאת. הייתי מאמצת לי הרגלי חולי לילה לפני ומשיגה אישור רפואי שיסביר את מחלתי הקשה שאינה מאפשרת יציאה לטיול ובעיקר מחשש שמא אדביק אחרים . לא סיפרתי לך אבל לא יכולתי עם העיניים שלי שהביטו בך ובבנים  סביבך והביטו סביבי וראו רק חול או ממתקים או עצים. הנוף היה יפה באמת ומצדה לא נראתה כל כך טוב כמו בזמן הזריחה אבל לא יכולתי עם הקנאה הזו שהטבילה ראשיתות של רגש.  רציתי גם קרקור תרנגולים מסביבי , רציתי להרגיש  גבוהה, יפה ,נערצת- רציתי להיות ה"שטיק" של הבנים . רציתי להיות את.

במקום זה נעדרתי והשגתי אישורים.

אחר כך באו התמונות שהיית מראה לי אחרי הטיולים . אפשר היה לשמוע את הצחוק ולהרגיש את החום על מיטות הקומותיים באכסניה. הייתי אפילו מדמיינת לשמוע את היתושה שעקצה אותך ואחר כך את יואב ואיך שבטח בגלל זה התנשקתם אחר כך , עם הרוק והלשון. את החיכוך הזה הייתי שומעת הכי חזק, גם אחרי שסגרת את האלבום.

היינו יושבות שעות ומדברות על שפת המדרכה שבין הבית שלך לשלי. מעשנות חפיסת סיגריות שקנינו בתחושת חטא שהתעלתה על כל הנסיבות. כמה נפלא זה היה לחוש את העשן הרע בחלל הפה ומתחת לסתימות ולנהל דיאלוג סמוי עם ההורים שלא יודעים שעכשיו קורה משהו חשוב  והוא מעורר קנאה והשראה אלוהית . ייצרנו סוד שייאכל ביחד עם ארוחת הערב כשכל אחת תשוב לביתה,סוד שיאחד אותנו גם כששני הגופים שלנו לא ביחד,  שייערב מתחת ללשון כשנבלע את העגבנייה ונחייך כאילו כלום.

שיחות הטלפון על החברים הפיקטיביים שלנו מי"ב, הנסיעות לים בחום של הארץ והזיעה המתעגלת מתחת לבית השחי, מריטת השפם הראשונה, ההצצות לאפרת השמנה בשירותים של הבנות, הדמיונות, הנסיעה לפריז וללונדון לפני הצבא, הגלידה שנמסה על מגדל אייפל, היין הראשון, המשקפיים שלך, הצרחות ברכבת הרים והזכייה בעשרה שקלים בלוטו

המריבות והחיבוקים הריח, השנאה, האהבה, הקנאה הגעגועים

כל זה עלה בי כשחיכית לי בהצטלבות הזו של רחוב החלוץ וחווה לוצקי-  הצטלבות של הרחוב שלך כשהיית פעם אחת אחרת ושל הרחוב שפעם היה  שלי שהייתי אחת אחרת. את נשארת פה, התחתנת וילדת בת שנושמת בטבעיות כמוך. אני עברתי מכאן – רכבת לבד בזמן.  ישבת מקדימה במושב הנהג וראיתי את היד שלך מושטת לכיוון המושב האחורי , מעבירה ליטוף על הזרוע הקטנה של הקטנה שלך. כמה נהר עבר מאז- הזמן התכווץ לי מול העיניים  פתאום ולא יכולתי להתקדם אל עבר המכונית. תיק הגב שלי כיווץ אותי למימדים קטנים והייתי שוב ביחד איתך בכיתה א" חשה על הגב את התיק החדש עם המחברת והקלמר עם צבעי העיפרון והריח של הסנדביץ" שוקולד עם הבננה בתא של האוכל. רק עמדתי שם ועשיתי זום אין וזום אאוט לתמונה הזו. ראיתי אותנו מתחרות עם השמש – מי מסנוור יותר- אנחנו או היא. בדיוק כשצמצמתי את העיניים וכמעט שניצחתי את העיגול הצהוב צפרת לי. גבהתי מיד והתיק התרוקן ממחברות וריחות  והנפתי מהר את היד לעשות לך שלום ולמחות  את כל הדמעות שנשרו עלי כמו עלים. התנשקנו דרך החלון על הלחי והתיישבתי מאחורה, נכנסת במהירות לתפקיד החדש – שרה ומנשקת ומתפעלת על כוח החיים- 

"לאן"?

"לגן הפלסטיק, מתאים"?

"מתאים"  

לרוב אני שומרת מרחק מן העבר, להשאיר אותו מחוץ לזרם. אני מדמה אותו ליצור מימי ששחה שם פעם והתגלגל עם השנים להיות דבר אחר-  אולי סיר, אולי פינג"ן עד שצף והושלך אל מחוץ למים. לפעמים אני מרתיחה בו קפה לפעמים מאדה אורז ולפעמים  לא משתמשת בו בכלל.