דודה ענת

אתמול הייתי דודה.

זה קרה בשעות אחר הצהריים הנוטות לכיוון השקיעה.

לא הפכתי להיות דודה כמו שהופכים חולצה אלא

נהייתי

כמו שילד נהיה פתאום בסוף המגלשה-

הנה הוא עולה על הסולם המתפתל וגבו מתעגל וידיו מאגרפות

את מוטות המתכת באינסטינקט של חתול

וגרב אחד התמתן לו כמו שפל הים בנסיגה אל העקב

והשני נשאר זקוף כמו ג"ירף

וכל גופו עכשיו יושב על פלסטיק מרחף

הוא ציפור הילד הזה

מריח את הרוח

מקשיב לקולות החול

מזריע זרועות אל המרחק ועף

ועף ועף

בכיוון הסופי של המגלשה ניחנתי

 באיכותי  הציפורית

כנפיי נכנסו אליי (כמו יד אל שקית של ממתק)

כשהוא בא בתנופתו הזהובה ממתיק

קולות אל האוויר הוא בא

 כמו אל מערה

כמו שב אל להקה אבודה ומקורו מצייץ

ומצייץ

 "דודה! דודה"!  –

איזו שירה

              מופלאה!