'ויוה לה חור'

הגעתי

מה, לא תגיעי? נכנסתי דרך הדלת
 מה, תכנסי דרך החלון?

עומדת 
(כולם ביחד)
מה, תשתי תה?

רגע

אלך אחורה

זאת אומרת שהתלבשתי ולפני זה התקלחתי ולפני זה פינקתי את עצמי בזוג תחתונים חדשים ארוזים באריזת קרטון צבעונית בשוק בצלאל. אלה הכי איכותיים. כותנה אוריגינל. ככה אין פצעים אין מזיעים ואין מטרידים. פשטות של התחלה-
השמיים הם האוריגינל שלנו הם הבראשית. זמן בראשית היום. ערב חג- ראש השנה
זמן התחלה- זמן להלך אחורה-
שימי ברקס, תתבונני. אח! הבטן. אני מבקשת ממך לא להגיב ואם כואבת
 הבטן
 מהשמיים או 
ממה? 
ממה ? ממה?
כואבת וזהו.  

את יודעת מה
לכי על בטוח-
המשפחה.
 
היום זה המבחן שלי. עכשיו. קניתי תבנית של דג להורים. צבועה בקרם. אפשר לשים עליה גם רוזמרין וטימין אם רוצים. היא משהו מיוחד זאתי- עמידה ברוח, בסופה ובחום אוגוסט הבלתי נלאה של מיקרו ביתי. 

ארוחות משפחתיות מרעידות אותי. טוב, זה לא מחדש שום דבר ובעצם בזה טמון כוחן.  הרעד מאפשר לטחון כמון ולרסק יקום שלם בתוכך בתנאי הישרדות כמעט בלתי אפשריים. ועל זה יקום וייפול דבר. אתה תאבד לאלף עזאזלים תדמם במליוני ותידפק במיליוני פינות שולחן ותשוב גבוה יותר ומעובד יותר אבוד פחות 
מוכן לאהבה.

על מה את מדברת?

השנה אני נכונה לקבל אותם- את המשפחה שלי. זאת המשימה שלקחתי על עצמי. אני נמצאת בתנאי המעבדה הזו כבר שבעה חדשים ברצף. לא ישנה, לא אוכלת, מאכילה את העכברים ואחר כך הורגת  לא בלב קר-  מוכרחה להודות אבל אין מה לעשות -ניסוי זה ניסוי ועל תהייה ותעייה וטעייה בעיקר ,צריך לשלם ועדיף כמה שיותר.הם חמודים. לבנים עם עיניים אדומות אנושיות. 
שמרתי לי כמה.בצד. בפינה אלמונית-
בכל זאת…..

היעד היה ראש השנה. אני חייבת לפתור את המשוואה. חייבת לדעת לנשום בתוך הבדידות והביקורת והפיהוק והשינאה והחרטה על מה שהיה ועל מה שבטוח כבר לא יהיה. כמה רע זה כבר עוד יכול להיות?
זה מה שיש.
אמא שלי לא תהיה משוררת ואבא שלי לא יהיה שחקן רוגבי שאתאהב בו. את האהוב שלי אצטרך למצוא בחוץ מעבר לדלת. 
המעבדה לא הניבה את פירותיה הרצויים ויותר מדי קרבנות נפלו על מזבח המגלומניה על כן נדרשה פעולה דראסטית קיצונית עקב חוסר הזמן. הוחלט על התנחלות ארעית לזמן מוגבל בבית הוריי.  
המנטרה הייתה – "הזעת יתר תגרום לזרימה טובה יותר בשטקר-"  כמה שאזיע יותר כך הגמול יהיה דחוס יותר ומתגמל יותר. ישתלם. על בטוח.  
מרחב תבונת הנשימה יפשיר לי את האגם והברווזים יתחילו לגעגע לבד ולהעיף עליי מהבוץ שיבש.
ישנתי שבועיים על הספה אצלהם בסלון והתבוננתי במגננות שלי, במציאות המחורבנת שאני יוצרת לי (כן, כן, מה לעשות, זה אנחנו שיוצרים אותה בפשטות הפשוטה כל כך)  ובתגובות הלא הגיוניות שלי.
היה לי בכיס עכבר אחד שאיתו התידדתי,שנגנב באישון ליל – פליט  מחקר אנונימי שאיבד והקריב ועזב חברים ומשפחה למען משפחת גוליברים הדוברת שפה זרה.
בכל פעם שליבי התלהם יתר על המידה הוא היה נוגס בו ומיד הייתי מתיישרת, עוצרת ואוכלת גבינה. הגבינה לימדה אותי להביט דרך החורים. מה שרואים דרכם לא רואים מישיבה על ספת האולימפוס ומשקפת האופרה. החור מקרב ומאפשר להסתכל על העין ומהעין אל הנשמה.
שבועיים רצופים ללא הפסקה עיגלתי את הוריי דרך גבינה. ראיתי כאב וקמטים ויופי ופחד ותקווה וצמא ורעב וחוסר חשק וושמחה מטורפת. לחורים יש תכונה משונה – לגדול ולהתרחב ולהכניס אותך אל התמונה בלי לבקש ממך תמורה. רק תאכל. "תאכל ותגדל."
ואז הבנתי- דרך הבטן הבנתי. דרך הכאב שיבוא אחר כך שוב, לפני הארוחה, לפני שעת המבחן הגדולה. דרך הבטן, דרך האוכל, דרך הנשמה –
ההורים שלי.
זה מה שהם רצו ורוצים בשבילי -ש"אוכל ואגדל" ואהיה בריאה. הם הגבינה שלי. מקור ההזנה המשובח שלי . הם החורים הכי יקרים שלי. הדואגים האהובים שלי. מרחיבי הגבולות ושומרי מתחם העיגולים . הם גילו את החור לפניי- חוק טבע שהשאירו אותי לגלות לבד באינסטינקט הורי מוחל. 

אז

הזמנתי אותם לישון איתי על הספה ולאכול ביסלי ובמבה ולטבול – איך לא- בגבינה  וככה נרדמנו שלושתינו על מיטה אחת ואבא נפל ואמא נפלה ואני נשארתי בת ישנה יחידה.

חזרתי לבית שלי שבוע לפני החג ולא היו לי בכיס לא עכבר ולא גבינה

אבל

היו לי חורים

המון חורים

 ודרכם קניתי תחתונים ותבנית וחמניה אחת שתהיה לכולנו שמש.

והנה חוזרים להתחלה-
הגעתי
מה, לא תגיעי?

ודפקתי על הדלת של ספתא וידעתי שכולם כבר שם- האחים שלי, והדודים שלי וההורים שלי. ואפילו הסבים שלי שמתו מזמן. כולם שם. כולם כאן. תנשמי.

ונכנסתי דרך הדלת הזאת 
הדפוקה

מה,
אחרי שדפקת תיכנסי דרך החלון?
(אולי מחר אחרי שאשבור)

ובכן

עומדת.
יאללה בא לי תה

יש לי תה. קיבלתי תה. 
מאמא שלי .לא ביקשתי בקול. בלב. יצאה לי בקשת תה בלב.  מהלב. 

זה עובד.

אם כך
 
זוהי שעת הקבלה. שעת החסד האמיתית שתמתח את עצמה כמו גומי אל עבר העבר והעתיד. הם שלי,אני שלהם. זוהי משוואה פשוטה- קבלי אותם – קבלי את עצמך בחזרה "ביג טיים בייבי." 
זה עובד. 
זה בדוק 
ומה שנכון נכון-
הפחד יחזור, הכאב יחזור המתח ועוני התחושה ישובו- אני יודעת- אבל תהיה להם גמישות אחרת- גמישות של חור שמתכווץ ונפתח ופוער את הנפש -תנשמי- אל מציאות אחרת

"ויוה לה חור"- ככה אני אומרת.

שתהיה שנה טובה ומחוררת.

 ו- 

בתיאבון