רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ע. נכנס לחדרי בפעם הראשונה, באי רצון גלוי.
ניכר בו היטב, שהמחשבה להיות איתי לבד בחדר, מרתיעה אותו מאוד, אך הסקרנות, הניעה אותו "לעשות טובה" ולהסכים להיכנס לחדר.
ע. שייך לחינוך המיוחד, הוא כבן 10 ומתאפיין במרדנות רבה, סירוב קבוע לשתף פעולה בכל תחום שהוא, בריחה אחת לשבוע מחוץ למבנה בית הספר וסגירות רבה.
הוא אינו מספר כלום על עצמו ועל חייו , למרות שידוע שנגרם לו סבל רב מגירושין סוערים, מלאי טענות וטינה הדדית מצד הוריו, מצב שנמשך כבר כמה שנים.
הוא נכנס בשתיקה גמורה, יושב קפוא ליד השולחן ושולח מבטים נסתרים על החדר וכל מה שיש בו
"שלא תדבר איתי" הוא אומר מבלי שהוצאתי מילה מהפה." אני לא רוצה לשמוע כלום ואני גם לא אעשה כלום!" הוא מצהיר מפורשות.
"בסדר" אמרתי "אני אשתוק וגם לא אכריח אותך לעשות שום עבודה , אתה יכול סתם לשחק לך במשהו" הצעתי.
ע. קם ממקומו, החל להסתובב בחדר ונעצר ליד ארגז כדורי הקלקר, הוציא כדור אחד בקוטר של כ7 ס"מ והחל לשחק בו, לגלגל אותו ולהעבירו מיד ליד והכול בחוסר חיות ובהבעה של שעמום.
המשכתי לשבת בשתיקה והשתדלתי לא להביט בו ישירות, כי חשתי במצוקתו כשמתבוננים בו. "ושלא תסתכל עלי" אמר.
עברו כמה דקות שנדמו כנצח ולפתע שאל ע. :" יש לך סכין?"
הופתעתי וגם היססתי אם לתת לו סכין, אבל החלטתי להפקיד בידיו סכין, אך להשגיח היטב.
ע. נטל בביטחון את הסכין וכמי שיודע בדיוק מה הוא עושה, חתך כרבע מהכדור והניח את החלק בצד, הוא נטל את החלק הגדול השני והחל חופר בו גומה, שיצרה חלל פנימי קטן בתוך הכדור.
ישבתי בשקט ועקבתי אחריו עובד, מרוכז מאוד והחלטי. הוא קם ממקומו, ניגש לתיבת הפלסטלינה ונטל גוש קטן של פלסטלינה ורודה.
הוא יצר גלילים קטנים ודקים מפלסטלינה, אחר כך פיתל וגיבש אותם יחד , לגוש קטן שנראה לי בדיוק כמו מוח אנושי.
את המוח הכניס לגומה שבתוך הכדור, לקח את הרבע הנותר, סגר את הכדור כמו עם מכסה ותקע גפרור שאפשר למכסה להסתובב על צידו להיפתח ולהיסגר.
הוא צרף שתי עיני פלסטיק זזות, אף קטן ופה אדום, הדביק אותם לכדור ויצר פנים אנושיות. לאחר שפתח וסגר כמה פעמים את מכסה הראש, כדי לוודא שאני מבחין היטב, הניח את העבודה על השולחן כמי שסיים.
"אתה חושב" שאלתי "שאם ילד בא לחדר הזה, מדבר אתי, או עושה משהו, אני יכול להיכנס לו למוח ולראות מה הוא מרגיש?" שאלתי.
"כן" ענה ע. ויצא.
.jpg)