רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ת. ילד בכיתה ה', נכנס לחדרי. הישגיו בלימודים ירודים מאוד ויכולות הקריאה והכתיבה שלו נמוכים ממש כבכיתה א'.
התנהגותו "תינוקית" בצורה קיצונית, מלווה בגינוני נימוס מופרזים ולא הולמים.
ת. נכנס לחדרי ושואל את עצמו ואותי:" מה אני אעשה היום?"
תוך תקווה מעטה לנסות ולהוציא אותו מהעבודות הקטנטנות והמאוד לא מורכבות שלו, הצעתי לו לעבוד היום עם קרשים גדולים וחתיכות עץ ולנסות לבנות משהו גדול ויציב.
ת. מסרב בנימוס וכדרכו הוא בוחר חוט של מנקה מקטרות, חומר מועדף עליו מאז ומתמיד ויוצר דמות קטנטנה, דמוי תולעת, באורך של כ5 ס"מ, מדביק לה עין מפלסטיק, מפתל אותה מעט, מרים אותה בידו ובניגוד לכל הפעמים הקודמות לא שאל כדרכו:" אבישי נכון שזה מתוק, נכון שזה חמוד…."
הוא הציג לפניי את הדמות:" זה טמבל, עשיתי טמבל!"
הצעתי לת. לעשות לדמות ידיים.
"לא, לא אני אוהב אותה גם ככה", חרץ ת.
"אז אולי נדביק אותה על קרש קטן כדי לייצב אותה?" שאלתי.
"לא" פסק ת. " זה טוב ככה היא טמבל!"
"ולצבוע אותה אתה רוצה?"שאלתי
"היא טמבל" ענה ת. נחרצות "היא לא צריכה צבע".
שאלתי שוב:" נגיד שאני לא יודע עברית ושואל אותך מה זה טמבל, איך תסביר לי מה זה טמבל?"
"זה מישהו שהוא לא בסדר" ענה ת.
"מישהו שהוא לא בסדר בגוף, או פשוט לא יודע לעשות דברים?" הוספתי לשאול
"הוא לא יודע לעשות דברים" ענה ת.
"והוא נולד ככה, או נהיה כזה במשך הזמן ?" תהיתי.
"הוא נולד כזה" ענה ת. בלי היסוס.
"אם כך, אי אפשר לבוא אליו בטענות, כי הוא לא אשם שהוא נולד כזה" אמרתי.
"נכון" הסכים ת.
"הוא בטח נעלב ונפגע מזה שכולם קוראים לו טמבל", הוספתי.
"לא, זה לא איכפת לו" ענה ת. ולאחר כמה שניות הוסיף:" אבל לפעמים הוא נעלב".
השתררה שתיקה בחדר ואחר דקה או שתיים הושיט לי ת. את הטמבל וביקש:" אבישי, תעשה לי שתי ידיים שוות לטמבל".
"אתה יודע" אמרתי, " אולי הוא כזה טמבל רק בגלל שאין לו ידיים, אז לא פלא שהוא לא מצליח לעשות כלום, אבל עכשיו שיהיו לו ידיים, הוא כבר יתחיל להיות לא טמבל".
ת. מהנהן בראשו בהתלהבות " כן, נעשה לו ידיים!"
הוספתי מהחוט של מנקה מקטרות זוג ידיים לטמבל ות. הסתובב איתו בחדר מאושר.
תוך סיבובו בחדר, הוא הגיע למדף עליו חנו עשרות מכוניות צעצוע קטנות, בהן לא נגע מעולם, בהיסוס הוא בחר ג'יפ פתוח, ניסה להושיב את טמבל במושב הנהג והחל להסיע אותו הלוך ושוב על השולחן כשטמבל נוהג בג'יפ.
עד סוף השעה לא הירפה מהג'יפ, אך לקראת צאתו לקח חוט מנקה נוסף, קשר אותו לידו של הטמבל ואמר:" עכשיו יש לטמבל רובה".
"ועל מי הוא יורה?" שאלתי.
"על כל אלו שקוראים לו טמבל" ענה
"אם כך, הוא כועס ואינו אוהב שקוראים לו טמבל" הצעתי
"נכון" מסכים ת. ויוצא מהחדר.
טמבל על הג'יפ
מאוד מאוד מרגש אבישי. תבורך.
תודה סמדר על התייחסותך המאוד אוהדת. אבישי
http://www.youtube.com/watch?v=yMYLNN2xYu4
אכן סומבלימציה מרתקת ומרגשת… ומעניינת הקפיצה המיידית ל… רובה. האלימות האלימות האלימות תבועה כנראה בכל יצור אנוש. כולנו טמבלים. ולמעלה איירתי בשיר הטמבל של כוורת
תודה ענת
במקרה הזה אני רואה את עניין הרובה לחיוב ולא לשלילה.
הילד המתרפס, המנומס להחליא, מצמיח סוף סוף ובאיחור רב שיניים, לנשוך את אלה שפוגעים בו. לא תמיד הרובה על ייצוגיו השונים הוא תופעה שלילית.
אפשר להסתפק במחט לדקור אותם ב… מעניינת הקפיצה הישירה ליכולת הירייה/המתה. לכך התכוונתי
לענת שלום
בין מאות הדעות השונות לגבי הזדקפותו של קוף קדמון להליכה על שתיים, בדרכו להיות אדם, אחת הדעות ההגיוניות לדעתי, טוענת שהקוף הזדקף על שתיים כדי לפנות לעצמו זוג ידיים חופשיות.
חופשיות למה? חופשיות להטיל אבנים על תוקפיו או לאחוז במקל מחודד לצוד צייד. בקיצור חופשיות לנשק. האם השימוש בנשק הוא שהצעיד את האנושות קדימה?
בנוסף כל פעולה שהיא רק סמלית ואינה ממשית,אך לגיטימית, משחררת אגרסיות מולדות, אינה מזיקה כלל ואפילו מועילה.
מאד יפה תיארת את המקרה ,אבישי
לפי התיאורים שלך זוהי שיטת טיפול נהדרת
http://www.youtube.com/watch?v=zlS7sgRD3NQ
ריקי תודה
תאור הטיפול שקראת, אינו משקף רק שיטת טיפול מסויימת כזו או אחרת. זה מיזוג וצרוף של תאוריות, עם גישה אוהדת ומקשיבה למטופל, פלוס אינטואיציות שלפעמים קולעות ולפעמים פחות.
טוב, שכנעת אותי, אבישי. אלך בקרוב לרכוש לי אקדח צעצוע. אולי זה יועיל גם לי לשחרור אגרסיות "טמבליות", קרי מיותרות…
ענת
אקדח צעצוע הוא רעיון טוב. נראה אמיתי אך אינו מזיק באמת.