רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
מ. מגיע לפגישתנו השבועית הקבועה, לאחר שבשבוע הקודם, ארעה תקרית רצינית וקשה בינו לבין אימו.
בשעה ש מ. היה איתי, הלכה אימו לחוג קרמיקה הנמצא בסמוך וחזרה עם מתנה מיוחדת עבורו, דג קטן עשוי מחמר ומפוסל לפרטי פרטים.
לפליאתי, לא רק ש מ. סרב לקבל בכלל את הדג, הוא שבר אותו בחמת זעם ללא הסבר והפך אותו לערמת פרורי חמר מפוזרת.
תדהמתה של האם היתה מוחלטת, היא כמובן נעלבה מאוד והפגינה את עלבונה בגלוי. תוך דקה מ. התמלא רגשי אשמה נוראים שהציפו אותו עד מחנק.
"אמא, אמא מה אני יכול לעשות בשבילך?" אמר בקול בוכים וניכר בו שחרטה וצער ממלאים את ליבו.
כאמור היה זה בסופה של הפגישה אתי והשניים יצאו כעוסים ומתוסכלים.
חיכיתי לפגישתנו החדשה ולא ידעתי אם להזכיר את התקרית ואם כן, כיצד?
אלא ש מ. הגיע כנראה מוכן מבפנים לעבד את החוויה הקשה שעבר. הוא הביא עימו 7 צעצועים קטנים של דמויות (פוקימונים) ודמות אחת גדולה יותר.
"זה המאמן שלהם" הציג אותו בפניי.
נראה לי שהמשחק מוכן לגמרי בראשו וזו דרכו לספר לי "מה בעצם קרה בשבוע שעבר.
"הפוקימונים" הסביר לי "מתמרדים נגד המאמן, כי הוא משתלט עליהם".
"מה זה בעצם להשתלט?" שאלתי
"להשתלט זה להגיד מה לעשות, גם כשלא רוצים, זה כל הזמן, לא רק לפעמים" הוסיף.
"תן לי דוגמא של השתלטות" ביקשתי
"זה כמו שאם יגידו לי לנרביץ לעצמי" הסביר והוסיף "הם פשוט רוצים להיות חופשיים!"
"ואיך הם נעשים חופשיים?" שאלתי
"הם הורגים אותו" ענה בפסקנות וניהל קרב דמיוני בין שבעת הפוקימונים לדמות הגדולה, שנותרה לאחר הקרב, שרועה בארגז החול מתה.
"הם הרגו את המאמן" הכריז "אבל אז הם התחרטו ועשו לו לוויה יפה והביאו פרחים (הוא מפסיק לשחק, יוצא מהחדר לגינה, קוטף כמה פרחים צבעוניים אמיתיים ומציב אותם סביב הדמות הגדולה השוכבת מתה בארגז החול).
"הם בוכים עליו" אמר "והדמעות שלהם מחזירות את המאמן לחיים, הוא קם לתחייה ואומר תודה שהחזרתם אותי לחיים, עכשיו לא תהיו חייבים לציית לי ואני אהיה מאמן טוב יותר".