רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ק. אישה צעירה כבת שלושים ושש , הגיעה אליי לטיפול כי היא מאוד אוהבת אמנות ואף מקצועה קשור ישרות לאמנות, אך בעיקר בגלל תחושת שקיעה בפעילות יומיומית אוטומטית, מסורה ושקדנית, אך נעדרת תחושת חיים ושמחה.
היא נשואה כבר כעשר שנים ויש לה שלושה ילדים, בהם היא משקיעה בלי גבול, לעומת השקעה קטנה מאוד לדבריה , בזוגיות עם בעלה. היא ממעטת מאוד לגלות כלפיו חיבה או משיכה ולמרות שהיא יודעת בפרוש שהוא אדם טוב וערכי, משתדל ואוהב אותה מאוד, היא מתקשה להתחבר עמו נפשית והילדים הפכו ל מעשה לכול עולמה.
אחרי כמה שיחות, בהן ספרה לי על הוריה, ששניהם כל אחד בדרכו, אנשים דומיננטיים ושתלטנים מאוד , העושים" הכול בשביל הילדים", כולל לוותר על ביתם המקורי לטובתה (הם עברו לבית אחר והשאירו לה ולמשפחתה, את בית ילדותה).
"זה כאילו מעולם לא התבגרתי ויצאתי מהבית, אני מרגישה שיש בי תלות מתמשכת ואף פעם לא אוכל לבנות בית לבד. אני גם לא רוצה, יותר נוח לבוא לבית מוכן" היא מספרת.
היא נזכרת שגם בילדותה, הייתה לה תחושת זרות בבית "כי אמא משתלטת על כול הבית ולאבא משום מה, היה ארון פרטי בחדר שלי".
היא מספרת בנוסף שהייתה זו הצעה/דרישה של האם שתיכנס להריון בפעם השלישית, בנימוק שהביציות הולכות ומזדקנות ושני ילדים זה לא מספיק , כי זו לא המשכיות נאותה לדור הבא.
"את רוצה להגיד לי שבגיל שלושים פלוס, אמא עוד נכנסת לך לבטן?" שאלתי
"חד משמעית כן" ענתה מיד.
במשך הזמן, פרט לשיחות רבות שהיו בינינו, עבדה והכינה תוצרים אמנותיים שונים, יפים מאוד וניכר בה שהיא מוכשרת מאוד בציור ובפסול.
נושא שקיבל אצלה חשיבות רבה וממשוכת, היה "ציור הליצן", אותו עשתה שוב ושוב בוריאציות שונות.
"יש המון ליצנים בעולם "אמרה "כך בעצם הם מגנים על עצמם עם המסכה על פניהם, זו ההגנה שלהם, אבל בעצם גם הכלא שלהם והיום אני מודעת לכך שהרבה פעמים אני עוטה על עצמי מסכה, אבל הפער בין הפנים לחוץ כל כך גדול שקשה לגשר ביניהם וזה דורש המון אנרגיה יומיומית".
באחת הפעמים בקשתי ממנה (כפי שאני נוהג גם עם אחרים) להביא כמה תמונות מאלבומה הפרטי. תמונות ילדות או בגרות, יחד או לבד ובתנאי שאלו תמונות משמעותיות עבורה מסיבה כלשהיא.
לפגישה הבאה הביאה עמה שלוש תמונות נבחרות :תמונה מגיל חמש בערך, עליה הצהירה כאהובה במיוחד המזכירה לה "ילדות טובה לפני ההתעוררות". תמונה נוספת הייתה מכתה ה' ולדבריה "חזרנו אז מהברכה וזה תמיד עושה לי טוב כשאני רואה אותה" ותמונה אחרונה מגיל עשרים וחמש בערך, עליה ספרה שיש בה לדעתה "משהו שלם מאוד" וזו אחת היפות שיש לה.
אלא שלמרבה הפלא, כל התמונות, היו תמונות של פניה בלבד. מהצוואר ומטה היה הגוף עצמו חתוך ולא קיים.
הסבתי בעדינות את תשומת לבה לכך שבתמונות כלל לא מופיע הגוף ושאלתי את דעתה לסיבה.
תשובתה הייתה מיידית :" כן, אף פעם בחיים לא הצלחתי לקנות בגד מוצלח שמחמיא לי, כאילו אני בכלל לא מכירה את ה גוף שלי, תמיד אמא דחפה אותי לקנות בגדים חגיגיים ואני כל כך רציתי בגדים יותר זרוקים ופשוטים. גם בחתונה שלי, הייתה מלחמת עולם על השמלה שאלבש ואימא דרשה שמלה מהודרת וצנועה ופעם ראשונה עמדתי על דעתי ולבשתי שמלה חושפנית, אבל כל הלילה לא ישנתי והגעתי לחופה עם כאב ראש נוראי…"
"מה את בעצם רוצה?" שאלתי
"אני רוצה להבריא את המשפחה שלי, שיהיה שקט ואז אוכל לעשות המון דברים שאיני יכולה כי איני שקטה" השיבה
"ומהם הדברים האלו?" הוספתי לשאול
"להתחיל להפעיל את הגוף, ללכת לשחות, להיות גמישה "אמרה
"ומה עוד?" ניסיתי
"לאהוב את הגוף שלי" סיכמה.