רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ש. היא ילדה בת אחת עשרה החיה מאז ומעולם לבד עם אימה בישוב קטן בבית ישן ומוזנח. האם נכנסה להריון בגיל מבוגר, כתוצאה מפגישה אחת אקראית עם גבר שמעולם לא נישאה לו, הוא עצמו נעלם וככול הידוע לה, היו לו כבר שלוש נשים נוספות, עמן חי והביא כנראה גם ילדים לעולם.
האם עצמה אישה חולנית, הסובלת מאינספור בעיות פיזיות ופסיכוסומאטיות. היא עברה ניתוח קשה, אשפוזים ותקופות לא קצרות של דיכאון ואפטיה, אך היא בפרוש אינה שומרת על עצמה ואינה הולכת לרופאים לטפל בבעיות הבריאות שלה. היא שקועה בחרדה מתמדת ודאגה למצבה הפיזי והנפשי, אך בעצם כמעט ואינה עושה מאום לשיפור מצבה הבריאותי.
הילדה בלית ברירה, הפכה לילדה חזקה ויוזמת, הנמצאת רוב הזמן בעימות כוחני עם האם, בה היא מטיחה בישירות ובבוטות את כל מחדליה ההוריים. מאידך, האם היא כל עולמה של הילדה שלעיתים פשוט נצמדת אליה פיזית ומנסה ממש לינוק ממנה. עד גיל שש לילדה לא הייתה מיטה משלה והיא ישנה באופן קבוע עם האם יחד.
סדר יומה של הילדה הפוך לגמרי ופרט להליכה השגרתית לבית הספר, מהרגע שהיא חוזרת הביתה, היא עושה מה שבא לה ואין בבית למעשה שום הרגלים קבועים כמו, לסדר את החדר, לצחצח שניים לפני השינה וכדומה. היא אוכלת רק מה שמתחשק לה, לרוב ממתקים, גלידה וכדומה ואינה נוגעת לרוב בארוחת הערב שהאם לפעמים מכינה.
גם לבית הספר היא לוקחת סנדוויץ", אך מחזירה אותו בשלמותו באופן קבוע ולוקחת אוכל מילדים אחרים. כבר יצא לה שם בבית הספר של "אוכלת מאחרים".
כלפי האם היא מטיחה שוב ושוב :"אף אחד לא אוהב אותך, אפילו אלוהים לא אוהב אותך, את מחפשת רק איך לריב איתי כל הזמן, את אגואיסטית ולכן אין לך חברים…."
האם חשה בצדקת טענותיה המבוססות של הילדה, אך מגיבה תמיד בכעס ופגיעות רבה, שאינה תואמת שיחה בין ילד למבוגר ולעתים העימות מסלים להכאה הדדית, רצינית וכואבת.
ש. אוהבת מאוד את הפגישות בחדר הטיפולי, היא מגיעה תמיד במצב רוח טוב ובנכונות לעשות משהו. כילדה כשרונית, נבונה מאוד ומוכנה מדי פעם לשתף אותי במקצת גם בקשייה בבית , אותם היא מגדירה בצורה ממוקדת :" על אמא אי אפשר לסמוך!"
יום אחד, כשדפדפה בספרי הילדים הרבים הנמצאים בחדר, מצאה את ספר הילדים הידוע "מיץ פטל", אותו היא אוהבת מאז ילדותה וביקשה:" בוא נכין תפאורה של יער ובית קטן, ניקח בובות של ג'ירף, אריה ושפן ונעשה הצגה על מיץ פטל".
הכנו יחד משטח ועליו בנינו עצים ושיחים כמו ביער, הצבנו בו גם בית קטן עם חלון ודלת ולקחנו ממדף הצעצועים שלוש בובות קטנות, ג'ירף, אריה ושפן.
"עכשיו נתחיל בהצגה" אמרה בשביעות רצון.
לפליאתי, היא פתחה את הספר והחלה לקרוא כל קטע במדויק, ללא קיצורים והשמטות ובמקביל הזיזה את הדמויות בהתאם לעלילה המדויקת. היא עשתה קטע קטן ואחר כך הגיע תורי, להציג קטע נוסף וכן הלאה.
כשהגיע תורי, לא בכוונה, מדי פעם השמטתי מילה או שתיים מהטקסט שבספר. ש. מחתה בתוקף על כך שאיני נאמן לעלילה המקורית ואילצה אותי לקרוא שוב את הקטע, מלה במלה, מבלי לשנות מאום וכך עד סופה של העלילה.
בפגישה הבאה וגם בזו שלאחריה, הגיעה ש. ומיד בקשה לעשות שוב את ההצגה של מיץ פטל ושוב היה עלינו לקרוא בקפדנות כל מלה, מבלי לשנות כלום, בתאום מדויק לספור.
לאחר שהטקס הזה חזר על עצמו פעמים נוספות, תהיתי לעצמי מהי משמעותה של החזרה הקבועה הזו, בה אסור לשנות כלום.
ייתכן, שהילדה המגיעה מעולם הפוך וקפריזי, בו שום דבר אינו קבוע ויציב והכול משתנה מרגע לרגע, מסמנת צורך עז בקביעות ובשגרה צפויה,מרגיעה ובטוחה. האופן בון הקפידה על הטקסט המדויק והעלילה השגרתית החוזרת שוב ושוב באותו אופן, הביעה כנראה את כמיהת הנפש לסדר יום וצורת חיים, שאינה מיטלטלת כל הזמן בין מצבים בלתי צפויים וקיצוניים.
לא נותר לי אלא להזדהות מאוד עם משאלתה ולנסות לספק לה כמידת יכולתי, מסגרת יציבה וקבועה ולו גם אחת לשבוע.
נוגע ללב, אבישי