רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ע. כיום בן שתים עשרה, נמצא בטיפולי קרוב לארבע שנים. כבר בגיל שנה וחצי אובחן כמעוכב התפתחות וכשהגיע אלי, למד בכתה ד', בבית ספר מיוחד, בכתה קטנה.
הוא ילד קצוות. מחד, הוא אינטליגנטי מאוד, רב ידע על העולם ותופעותיו, ורבאלי מאוד, המשתמש במשלים ופתגמים תמיד בזמן ובמקום המתאים. הוא ילד חביב במיוחד, נעים ומנומס.
מאידך, בעיקר בבית הספר, יש לו התפרצויות זעם אלימות במיוחד, הוא מעיף כסאות, משתולל והפך ל"אימת הכיתה". התפרצויות הזעם האלה, לרוב לא תואמות את הסיטואציה ובדרך כלל הוא נרגע רק לאחר שיחת טלפון עם אמו.
בלימודים, הוא נחשב נמוך מאוד, קורא מעט ומתקשה מאוד להעתיק מהלוח, למרות שמבחינת ידע ואינטליגנציה ככללית, הוא הגבוה ביותר בכתתו בפער גדול, דבר המתסכל אותו מאוד כי אינו מבין "מה הוא עושה עם המחורפנים האלו" וזאת למרות שמצד שני, הוא מודע מאוד לקשיים שלו, ברמה שקשה לפגוש.
את כל האינפורמציה הזו ונוספת, קיבלתי מהוריו המסורים והמכילים מאוד, שהגיעו אליי לפגישת הכרות ותאום צפיות.
לאחר שבוע הגיע גם ע. עצמו. התרשמתי מילד נאה במיוחד, קל תנועה וחופשי בהתנהגותו ובדיבורו. הוא נכנס לחדר ללא חשש ומבוכה והסתכל סביבו בסקרנות ופליאה. על השולחן נותר מפגישה קודמת, גוש חומר גדול ורטוב מוכן לעבודה. ע. התיישב, חפן חתיכת חומר בידו ולפני שהספקתי לומר משהו , יצר בקלות ובמהירות, ראש קטן, מפוסל לפרטי פרטים.
כל התהליך, לקח לו בין שתים לשלוש דקות. אני עובד כבר שנים רבות עם ילדים בני גלים שונים בחומר ומעודי לא ראיתי כשרון כזה. הראש הקטן שפסל, היה ריאליסטי ודמיוני בו זמנית. ראו שזה ראש אנושי, אך העיניים האף והפה היו שונים ומיוחדים בדרך שקשה לתאר ואיש לא יכול היה לחשוב שילד קטן עשה זאת. היה בעבודה משהו בוגר ושלם.
כאן אני עושה קפיצת זמן ארוכה קדימה. הוא כאמור כבר ארבע שנים אצלי ומאז פסל בחומר עשרות רבות של עבודות, שבעיניי הן מדהימות ממש. הוא מטפל בחומר בקלות ובטבעיות כפסל מלידה וכול גוש חומר, הופך בידיו תוך דקות מעטות לדמות דמיונית מיוחדת במינה. עד כמה שזכור לי מעולם לא פסל דמות ריאליסטית מדויקת (למרות יכולתו הברורה). הדמות מזכירה צורה בסיסית אנושית, אך תמיד יש עליה תוספת ייחודית של ידיים ענקיות עם ציפורניים גדולות, פה פעור עם שניים חדות ולרוב גם תוספת זנב או שניים.
כך נוצר חיבור הומוגני לחלוטין בעיניי, של דמות אדם וחיה יחד, ספק אנושית ספק חיתית.
ההספק שלו בכול פגישה ממש מדהים והוא מסוגל ליצור חמישה, שישה פסלים מקוריים ומיוחדים בזה אחר זה וכול אחד מהם רב הבעה.
עם הזמן, למד שניתן לצבוע את העבודות בגלזורות בצבעים שונים והשקיע זמן ומחשבה בצביעת העבודות ותמיד באורח מקורי ותואם.
המעניין בדרך עבודתו היא גם העובדה שהוא מגדיר (לרוב מראש) את סוגה של הדמות אותה הוא הולך לפסל והשמות תמיד מיוחדים ומעוררי פליאה כמו:"גנב הלבבות", החומס בציפורניים לטושות את הלב מתוך חזה של דמות אחרת, או "הליצן המפלצתי", דמות שהיא גם עגולה וחמודה, אך חושפת פה אכזר עם שניים מחודדות. כל אלה אופייניים לו מאוד.
עברו עלינו ארבע שנים ועדיין אני מתפעל מכשרונו המיוחד ואיני מנסה להסתיר זאת. בכול פגישה נוצרת לנגד עיניי בקלות ובמהירות, דמות חדשה הממזגת יחד צורות אנושיות וחיתיות באותה יצירה.
בכול פעם שעבודותיו מוכנות לאחר הצביעה בגלזורות, הוא לוקח אותן בשמחה ובגאווה הביתה, להראות להוריו שמעודדים אותו מאוד, משבחים אותו תמיד, טורחים לצלם כל עבודה ואף העלו לו אתר משלו באינטרנט.
אין ספק, שהיכולת המצוינת הזו לפסל, מחזקת אותו ומשפרת מאוד את דימויו העצמי, אך עדיין נשאלת שאלה לגבי השלוב הקבוע בין דמות האדם לדמות החיה המפלצתית הטורפת.
האם מקורה בתפיסת עצמי, כשתי ישויות שונות, הקיימות באותו גוף. אחת אנושית והשנייה חייתית?
האם זו דרכו להוציא אגרסיה וכעס הנובע מתסכול רב על עולם שפעמים רבות אינו מבין אותו ואינו נענה לצרכיו, רק הפעם הוא עושה זאת באופן סמלי ובלי להפוך כסאות בכתה?
האם זו אפשרות עבורו להרגיש חזק וכוחני במציאות בה הוא חש לא פעם חלש וחסר ישע?
ייתכן שכול התשובות נכונות במידה זו או אחרת. העובדה שהוא ממשיך בהתלהבות וברצון לפסל עוד ועוד דמויות משולבות כאלה , מעידה שכנראה יש בו צורך עז בכך.