רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ס. בן התשע, נמצא בטיפולי כבר למעלה משלוש שנים. הוא אוהב מאוד את החדר הטיפולי ואת הפגישות בינינו, אותן הוא מנצל בצורה מקסימאלית לבנות וליצור עבודות רבות ומושקעות, במגוון חומרים אינסופי: עץ, חומר,גבס וכדומה.
הוא ילד סופר אינטליגנטי, סקרן, קורא הרבה, מוזיקלי מאוד (מיטיב לנגן על פסנתר) ועתיר כישרונות. הוא נחשב לילד טוב ואהוב, שכולם רוצים בחברתו ומצליח לשמור על תדמית חיובית, גם בסביבה הכוחנית והפרועה בבית הספר.
מאידך, האם, שהיא המעורבת המרכזית בגידולו וחינוכו, מדאגת מכך שאינו יודע לשמור על האינטרסים שלו ומוותר בקלות על חפצים שלו (גם יקרים) לטובת ילדים אחרים.
האב לדברי האם, ממעט מאוד להיות מעורב ומתקשה מאוד להציג עמדה תקיפה וסמכותית כלפי הילד, כי יש לו משקעי עבר אישיים כבדים מעימות כוחני מתמיד עם אביו שלו (סבא של הילד).
מצבם הכלכלי יותר ממצוין והילד מביע לעתים רגשות מבוכה והתנצלות על רמת חייהם הגבוהה.
למרות שזה לא נאמר במפורש, הבנתי מהשיחה המקדימה עם האם, שאי המעורבות של האב בחיי הילד, מדאיגה אותה מאוד והיא סבורה שדמות גברית להזדהות תיטיב עם הילד וזו בעצם הסיבה המרכזית להפניה אליי.
חלפו להם שלוש שנים בהם יצר ס. עשרות רבות של עבודות מעניינות ומושקעות מאוד, שעל כל אחת מהו עבד ביסודיות, במשך כמה פגישות, עד שהיצירה השביעה את רצונו ללא פשרות.
הוא גם שוחח אתי מידי פעם בגלוי לב על לבטיו השונים ובעיקר על מבוכתו מהפער הגדול בין רמת חייו, לזו של ילדים אחרים.
כב בשנה הראשונה הסתמן משהו חריג בהתנהלותו. למרות שהשקיע מחשבה ומאמץ רב ביצירותיו השונות, מעולם לא לקח כילדים אחרים את עבודותיו הגמורות הביתה. בהתחלה אמר שישמור אותם עד סוף השנה ואז ייקח את כולם יחד לביתו, אך עברה שנה, שנתיים ושלוש וכל עבודותיו בלי יוצר מהכלל מהראשונה עד לאחרונה, נשארו בחדר על המדפים.
זו הייתה בהחלט התנהגות חריגה. ניסיוני עם הילדים לימד אותי שבלי קשר לאיכות התוצאה, כמעט כולם שמחים להביא הביתה עבודה שעשו, כדי להתגאות בה ולהראות למשפחה.
עלו במחשבתי כמה אפשרויות לסיבת השארת העבודות בחדר:
א. ייתכן ש ס. מרגיש שאת העבודות עשה בעצם בעזרתי הפעילה וללא עזרתי, הוא לבד לא היה מסוגל לצור אותם ולכן אינו מנכס אותן לעצמו בשלמות. מניסיוני שוב אני יודע שילדים רבים מנכסים לעצמם עבודות, גם כאשר מעורבותי בהכנתם הינה רבה מאוד. ל ס. ייתכן וזה בלתי אפשרי.
ב. ייתכן שהוא חש שקסמן של העבודות פועל רק בחדר הטיפולי. כאן הן יפות מוערכות וזוכות להתייחסות אוהדת. במקום אחר (בבית) ייתכן והן חשופות יותר לחוקי המציאות ולכן קסמן פג עם צאתן מהחדר.
ג. מאידך, ייתכן שדווקא ש ס. חש שמעמדו בבית קבוע,יציב ומוערך מאוד והוא מקבל שם מספיק תמיכה ולכן אינו זקוק לחיזוק שם. השארת העבודות כאן בחדר, אולי מזכה אותו בסוג של חיזוק גם בטריטוריה חיצונית אובייקטיבית, שאינה מתקבלת אוטומטית בגלל קשרי משפחה.
ד. והאפשרות הנוספת הינה ש ס. חש שכול "האמנות" בחדר הזה אינה אלא סוג של כסוי/מסווה/טכניקה ליצירת קשר אישי ונפשי עם המטפל. מאחר והוא מרגיש שהמטרה הזו הושגה, כל השאר אינו נחשב.
לאחר שלוש שנים מסתמנת בפרוש האפשרות ש ס. יסיים את הטפול. הדבר עולה שוב ושוב בשיחות עם האם שמרגישה שבנה מיצה את התהליך והוא יכול להמשיך הלאה בכוחות עצמו.
ס. מקבל את ההחלטה ללא התנגדות אך מבקש לעשות עוד עבודה אחת אחרונה, שעם סיומה ייגמר גם הטפול. הוא מבקש לבנות טירה גדולה ומבוצרת, עם חומה גדולה מסביב, מגדלי שמירה, צריחים ושער נפתח ונסגר שיורד בחבל, מעל תעלת מים שתקיף את הטירה.
זה נשמע לי פרויקט ליותר מפגישה אחת, אך האם אינה מתנגדת שיהיו לנו עוד שתיים שלוש פגישות עד לסיום בניית הטירה המבוצרת.
כאן אני עושה קפיצה קדימה, כמה חודשים לאחר ההחלטה לסיים את הטיפול. ס. עדיין בונה את הטירה שלו, היא ענקית ממש ותופסת את כל שולחן העבודה (כמטר על מטר). ס. בונה אותה בשקדנות ויסודיות, חלק חלק,חומת עץ גבוהה ומשוננת, ארבעה צריחי הגנה בכל פינה ובפנים מבנים שונים, מגדלים,שבילי גישה, מדרגות…והעבודה נמשכת ונמשכת.
לאחר שסיימנו (עברו כבר שלושה חודשים) את הטירה, החל שלב צביעתה. החומה באפור אבן, המגדלים בירוק, הצריחים באדום והכול בפרוט רב ובדייקנות מקסימאלית. כך עברו שלושה חודשים נוספים.
חצי שנה עברה והטירה ניצבה סוף סוף בנויה לתלפיות בחדר על שולחן גדול נוסף שגויס במיוחד עבורה.
ס.נפרד ממני בפעם האחרונה. את הטירה הוא משאיר כמובן בחדר ואומר:" את הטירה אני משאיר כאן, תגיד לילדים אחרים שבאים אליך שאני מרשה להם לשחק בטירה".