.
.
גְּדִילָה – 1. / © רבקה ירון
לִגְדֹּל עַד גֹּבַהּ-דֶּשֶׁא
לְהִשָּׁאֵר בֵּין רְגָבִים
קָרוֹב-קָרוֹב לַשֹּׁרֶשׁ
צְמֵאָה לִרְסִיסֵי לַיְלָה
לִגְדֹּל כְּמוֹ הַנְּמָלִים, לִחְיוֹת
חַיִּים בִּתְנוּעָה נְהִירָה
קְטַנָּה-גְּדוֹלָה, לַמַּעֲמַקִּים
וּלְמַעְלָה וְשׁוּב:
—–
גְּדִילָה – 2.
לִגְדֹּל כְּמוֹ הַנְּמָלִים, לִחְיוֹת
חַיִּים בִּתְנוּעָה נְהִירָה
קְטַנָּה-גְּדוֹלָה, לַמַּעֲמַקִּים
וּלְמַעְלָה וְשׁוּב:
(וּמַה- וּמַה בַּאֲשֶׁר לְחָרִיצוּתָן?
אֵין זֹאת שְׁאֵלָה שֶׁל חַיִּים אוֹ מָוֶת:
הֵן חַיּוֹת אֶת חַיֵּיהֶן
בְּלִי קֶשֶׁר לְאֶזּוֹפּוֹס.)
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
רבקה שלום וברכה!
… לִחְיוֹת/ חַיִּים בִּתְנוּעָה נְהִירָה/ קְטַנָּה-גְּדוֹלָה, לַמַּעֲמַקִּים/ וּלְמַעְלָה וְשׁוּב:
יפה בעיניי התיאור הפיסי של עולם הנמלים, בתנועה מתמדת בין אור וחושך, בעומק האדמה ועל פניה:
"לִגְדֹּל עַד גֹּבַהּ-דֶּשֶׁא/ לְהִשָּׁאֵר בֵּין רְגָבִים/ קָרוֹב-קָרוֹב לַשֹּׁרֶשׁ/ צְמֵאָה לִרְסִיסֵי לַיְלָה – אך בעייתית דרך הצגת נושא השיר וכותרתו – גדילה 1 + 2.
מושג הגדילה של הנמלה בעיניי האדם הוא בלתי נתפס גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הגודל (אף שיש לו נתונים מדעיים בדוקים), הנמלה הסבירה אינה מגיעה ל"גֹּבַהּ-דֶּשֶׁא", ובעיניי האדם זה גובה נמוך מאד מכדי לשאוף לגדול אליו.
החריצות של הנמלה היא כנראה כן שאלה של חיים ומוות מבחינתה, כי בלי מזון לא תוכל לחיות.. ואכן נאמר "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי).
בבית המסוגר ב"גְּדִילָה – 2." את מדברת את מחשבותייך, אך מפוגגת את התשוקה אל "חַיִּים בִּתְנוּעָה נְהִירָה" שהוא הדימוי החשוב והעיקרי בשיר, לדעתי. וכך מושא השיר כולו ותשוקתו הוכים לאיבוד.
שבת שלום ~ רוחה
בשורה האחרונה צ"ל: הולכים לאיבוד.. הנ"ל.
שלום וברכה ושבוע טוב, רוחה.
עמך הסליחה: לא היה לי זמן להיכנס לבלוג ורק עכשיו נכנסתי.
אהיה כנה איתך:
הטקסט שהעליתי בשני חלקים בנוי ככזה במכוּון. ניסוי, בעצם.
חשבתי שהניסוי גלוי. מתברר ש- לא.
בחלק הראשון (1.), הבית הראשון אמיתי, ז"א: נכתב מהבטן, בסיטואציה מסוימת.
הבית השני נכתב כהמשך מיותר אבל "יפה" – לא פעם הרומנטיוּ, משתלט, על הכותב/ת וה'תוספוֹת' באות כדי 'להשלים' תמונה.
בחלק השני (2.), הבית הראשון הוא ה'תוספת' – אפשר לקרוא אותה בנפרד ואפשר גם לקרוא אותה כחלק מ-1.
הבית השני בחלק 2. הוא *בעיטה מנוּמסת* – אבל: *בעיטה* למתקתקוּת / ליפהפיוּת של הרומנטיוּת.
לאור הקריאה שלך, אני מבינה שהניסוין-הניסוי לא צלח. עלַי לחשוב על 'איך' אחר.
תודה שוב,
ושבוע טוב, רוחה יקרה.
צ"ל:
"(…) לא פעם הרומנטיוּת משתלטת על הכותב/ת (…)".
תודה שוב, רוחה.