בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
.
הָיוּ אוֹ / © רבקה ירון
הַיֶּלֶד בֵּן הַשִּׁבְעִים וְהוֹרָיו בְּנֵי הַמֵּאָה
אֵינָם. דִּירָתָם מְאַכְלֶסֶת רוּחוֹת
צְעִירוֹת, עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת עֲצִיצִים
(הֵם מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ פֹּה), נִיחוֹחוֹת
וְרֵיחוֹת (הֵם לֹא הָיוּ פֹּה מֵעוֹלָם)
– פָּתוּחַ פָּתוּחַ רוֹאִים רוֹאִים
– עַכְשָׁו שֶׁצַּעֲקוֹתָיו נָדַמּוּ אוֹמֵר לִי שָׁכֵן
צָעִיר (בְּסִפְרוּתִית) תּוֹךְ הַפְנָיַת מַרְפֵּק
שְׂמֹאל לַדִּירָה מִמּוּל, עַכְשָׁו
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת
צַעֲקוֹתַי
בַּלֵּילוֹת. וּמוֹסִיף, אֲנִי
—
רבקה שלום וברכה!
אני מדמה את כותרת השיר לשם שהורים קוראים לילדם, הרך הנולד. בכותרת המשורר מבקש לחבר את שירו, לתווך באמצעותו בין עצמו לעולמו הפנימי והחיצוני.
1."היו או" – עוד לפני קריאת השיר, הביטוי הקטוע (היה או לא היה), נראה לי חסר, אומנם בכוונה תחילה, ומערער את ההתכוונות של הקורא להיכנס להווית השיר בהמשך.
2. הבית הראשון מספר סיפור ומביא אווירה של רוחות, ניחוחות וריחות מעולם אחר, ומסכם: "– פָּתוּחַ פָּתוּחַ רוֹאִים רוֹאִים", מתבקש לי להגיד את זה כך: "הכל פתוח, רואים עולם – וזאת גם בגלל הניגוד למובאות שלך בשני הסוגריים; (הֵם לֹא הָיוּ פֹּה מֵעוֹלָם).
3.הבית השני עובר לספירה אחרת וגם השפה ה"משוררית" מסתכלת על עצמה "(בְּסִפְרוּתִית)". נפער איזה בור בין הסיפור על בית השכנים בעינייך המספרת, לבין הרמזים שאת מספקת על עצמך באמצעות השכן.
4. אני תוהה אם הנוכחות של הנעדר וקול הצעקה הפנימית ("אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת/ צַעֲקוֹתַי/
בַּלֵּילוֹת.")לא הייתה הרבה יותר קרובה ונוגעת, אם היית מדברת אותה בגוף ראשון, כלומר: אני שומעת את צעקותיי בלילות. אני –
יום טוב ~ רוחה
ערב טוב, רוחה.
תודה רבה על התגובה המפורטת.
אני מבינה שלא ברור מספיק: *שכן צעיר* הוא המדבר איתי/אלַי ואומר (בגוף ראשון, כמובן): "עכשיו (…) עכשיו *אני* שומע (…)".
לגבי שאר הערותייך: אבדוק שוב, תודה!
שלום וערב טוב לך.
רוחה,
הטקסט דורש תיקון.
במקום "רוחות / צעירות" בבית הראשון, עלַי לכתוב –
או: "רוח / צעירה"
או: "דמויות / צעירות"
– כדי שלא יהיה בלבול בקריאה.
תודה גדולה לתרומתך.
לא אוכל להציע הערות מן התחום הספרותי אבל חשתי את המצמרר
כן, מצמרר.
תודה רבה, אומי!, ושבת שלום.