בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
.
דַּרְכִּי לְאִיתָקָה / © רבקה ירון
קָרֵב הַיּוֹם
הֵם יָבוֹאוּ חֲמוּרֵי סֵבֶר
וְעִמָּם הַצִּוּוּי: עֵת לְצַיֵּן מַה הָיָה
לְשֶׁלָּךְ בְּדַרְכֵּךְ לְאִיתָקָה
– וְאִלּוּ אֲנִי
זֶה עַתָּה יָצָאתִי לְשַׂחֵק
—
.
.
דַּרְכִּי לְאִיתָקָה / © רבקה ירון
קָרֵב הַיּוֹם
הֵם יָבוֹאוּ חֲמוּרֵי סֵבֶר
וְעִמָּם הַצִּוּוּי: עֵת לְצַיֵּן מַה הָיָה
לְשֶׁלָּךְ בְּדַרְכֵּךְ לְאִיתָקָה
– וְאִלּוּ אֲנִי
זֶה עַתָּה יָצָאתִי לְשַׂחֵק
—
תגובה של חבר בפורום לטקסט שבכאן:
—
(כותרת >>>)
אחח אודיסאוס אבי האודיסאה.
(גוף ההודעה-תגובה >>>)
אם כי לדעתי בשירך היפהפה איתקה היא ה"צנזור" הפרוידיאני, אולי ערמות התרבות המכסות אותנו ואת היותנו "אנחנו" "האדם המשחק", וכמו אודיסאוס, שזכה בנעורים חדשים.
השיר דכאן חותר תחת השיר ההירואי של קוואפיס הענק. קואפיס רואה בדרך אל מחוז החפץ, לדעתי המוות כמובן, מסע של העמסת כל התרבות המערבית מעל כתפיו. בהחלט שיר "תרבותי" בסגנון המאה ה- 19.
השיר שלך "כזה" קטן ו"כזה" חכם.
בהמשך: השיר/הפואמה של קונסטנטינוס קוואפיס כפי שהוא מעלה אותו באותה תגובה, בלי לציין את שם המתרגם/ת:
הדרך לאיתקה
מאת קונסטנטינוס קוואפיס (1933 – 1863)
כי תצא לאיתקה
בקש כי תארך דרכך מאד.
שתהיה מלאה הרפתקאות, שופעת תגליות.
ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הזועם – אל תירא מהם:
לעולם לא יקרו אלה בדרכך
כל עוד מחשבותיך נעלות,
כל עוד רגשות נשגבים
מדריכים את נפשך ואת גופך.
ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הפראי – לא תפגוש בם
אלא אם כן תישאם בקרבך,
אלא אם כן רוחך היא שתקימם לפניך.
בקש כי תארך דרכך מאד.
מי ייתן ותתעורר אל בקרי קיץ רבים,
ובשמחה רבה, בחדווה,
תדרוך כף רגלך בנמלים אותם תפקוד לראשונה.
מי ייתן ותחנה במחוזות המסחר הפיניקיים
ותרכוש את הטובים שבטובין,
אם הפנינה, האלמוג, הענבר וההובנה,
גם בשמים משכרים מכל המינים –
בשמים משכרים ככל שתוכל לשאת.
ומי ייתן ותפקוד ערים מצריות לרוב
ותלמד, ותוסיף דעת מחכמיהם.
ותהא איתקה לנגדך תמיד,
להגיע לשם זה ייעודך.
ועל הכל, אל תאוץ לך הדרך.
ולוואי ותארך מאד, שנים הרבה,
ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים,
עשיר ככל אשר אספת בדרכך,
ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד.
איתקה העניקה לך את הטיול המופלא.
אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע.
אין בה עוד.
—
[סוף התגובה]
—
אוהבת את השיר. ארוכה הדרך לאיתקה ובדרך אנחנו מלקטים אוצרות , וגם יוצרים כאלה לנפשנו, אבל כשיבואו הפוסקים וישאלו נראה עד כמה רבה עוד הדרך שאנחנו רואים ורק זה עתה התחלנו. מעט המחזיק את המרובה. טוב לדעת שיש עוד אנשים עם שער שיבה ושנים לא מעטות שכמוני מרגישים ואני כמותם שרק עתה יצאתי לשחק.
מירי יקרה מאוד, תודה לך מקרב לב!
גם בשבילי טוב לדעת שיש עוד כמוני.
(עוד ניפגש ונשחק יחד, אני מקווה. השראה מכלייך לכתיבתי – יכול להיות נפלא.)
למקרא שירו של קוואפיס האלמותי במקביל לסייפא בשירך הקטן והחכם "ואילו אני – זה עתה יצאתי לשחק" , אני סבור כי זה רצפט לאריכות ימים…
תודה!, יהודה.
לאריכות ימים (איך אומרים? "מהפֶּה שלך לאלוהים":) ), ולמשחקים רבים, אני מוסיפה.
השיר מחייך, למרות קדרות פניהם של מי שמנסה לצוות לדוברת את דרכה. (קצת מזכיר לי את הרבנים, משום מה) אבל היא, הולכת בדרך שלה, לשחק. זאת הדרך הילדית, האותנטית, שבה ניתן לחיות 100% חיים מול החוקים והצווים אשר מכניסים למסגרת. אפשר להגיע לאיתקה דרך משחק. אוהבת את הרעיון.
(נעמה, לשמחתי, החיוך של סבי, שהיה רב, מרכך אֶת ההרגשה הקשה שהרבנים בארץ מעוררים בי.)
תודה!, נעמה.
שיר מחייך מתאים לי מאוד.
נעמה, היה לי בוקר ש- באמת, סיפור ארוך.
החשוב מכל האירועים: פניהם של כמה רבנים.
ומעשיהם.
ודבריהם.
תגובתך, ה"מזכיר לי קצת את הרבנים", הייתה פתאום באמצע המחשבות שעלו אצלי.
והבנתי. נדמה לי.
תודה רבה שוב ושוב.
מעניין בעיני יהיה לקרוא את השיר גם ללא הארמז לשיר איתקה של קואפיס, באשר הדרך היא העיקר, שיש בה התחלה, אמצע חשבון נפש וסוף (או שלהי החיים) כפי שהיטיבו לעשות בנושא משוררים אחרים, די לציין את שירי סוף הדרך של לאה גולדברג.
יש בעיני יסוד מרדני או שובב בשיר, בזכות הסיומת "ואילו אני זה עתה יצאתי לשחק" כאומרת/עונה לזקנים חמורי סבר המבקשים ממנה דין וחשבון על "הישגיה" ולקחיה: "מה אתם רוצים מחיי? זו לא עת לסיכומים". לא רק שהיא מכריזה שרוחה צעירה, למרות ש"קרב יום", אלא היא מרמזת בבירור שהיא גם לא "בשלה", שטרם למדה מספיק, אולי עוד לא למדה כמעט דבר! מי שנמצאת בגיל המשחקים טרם הייתה בבית הספר של החיים. וגם אם כן – כמה הרבה יש עוד ללמוד
שיר קצר המכיל את המרובה
עולם חמור סבר לעומת משחק
והאמן הוא הילד הנצחי המשחק
הילד החולם
והוא תמיד בדרך לאיתקה שהיא כל מקום אליו הלב רוצה
כן, חנה, כן, אני תמיד בדרך. לא יודעת אם אני ממש אמן/נית (אני כן אמן בלב, בעיני עצמי), לא בטוח שתאני בדרך לאיתקה.
מה שבטוח: אני תמיד בדרך, משחקת, חולמת. בדרך ל-.
תודה רבה-רבה לקריאה שלך, חנה יקרה.
שמעון, תודה! (הניתוח שלך מעלה בי סומק קל.)
האמת? יש לי טקסט בלי האזכור לאיתקה של קוואפיס. אבל האיתקה שלו, היא שמעיקה.
בשלב מסוים הבנתי אֶת הדרך שלי למרוד בה. למרוד בצווים שהיא הפכה לסֵמֶל להם.
תודה שוב.
בקריאה שלי את איתקה (האהובה עלי מאוד כמו שירים רבים וטובים הנשענים ומרמזים על האיליאדה והאודיסיאה) אין ציווי חיצוני, איש לא עומד ומצווה על הגיבור כיצד עליו לנהוג. למרות לשון הצווי למרות הפניה בגוף שני אלה הן עצות/המלצות של המשורר/הדובר לעצמו. האם כך נכון לנהוג? איש איש ודרכו. אני איתו, במיוחד שאיני מוצא סתירה ממשית בין לקחי אדם נבון מעברו והעמדת מטרות לעצמו לגבי המשך דרכו (האם משנה מהו אורך הדרך ה"צפויה"? או שהיסוד הקובע הוא אישיותו האופטימית או הפסימית, או דכאונית, וכו) לבין ראייתו את עצמו כילד צעיר שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. והרי עצם התובנה האחרונה מצביעה על ניסיון חיים ותבונה. והרי יש הבדל מאוד מהותי בין מבט הילד התמים היוצא מטבעו לשחק, בלי לשאול את עצמו מה המשמעות הפילוסופית של הדבר, ובין המבוגר המגיע למסקנת הדוברת בשיר.
רבקה,
הגיבו כל-כך יפה וחכם ונהדר לפני.
הגעתי כרגיל קצת מאוחר.
אוהבת. בעיקר שמחה. לך זה לא יישמע מוזר.
שמחה שאני יכולה לפגוש אותך פה. ולהגיד לך כמה טוב.
לשחק. אף מילה על בת שחוק. אולי קצת גם.
סליחה על האורך של התגובה שאין בה כלום. ויש בה הכל. לפחות מהמקום שהיא באה. [עמוק מבפנים ]
תודה גדולה!
רוני,
חזרתי לכאן כי פתאום הבנתי בדיוק-בדיוק (כך נדמה לי) לְמה התכוונה נעמה כשקשרה אֶת איתקה של קוואפיס לרבנים: יש אָנָלוֹגיה ביניהם. למשל, אין בת שחוק נראית לעין על פניהם.
והנה התגובה שלך.
נכון, לא כתבתי אֶת המילה. והיא חסרה לך.
עכשיו היא קיימת. בת השחוק נכנסה זה עתה לפוסט.
ואני מודה לך מעומק הלב.
ומוסיפה: כמה טוב שהגעת, רוני.
אני אוהבת את השיר רבקה יקרה. כשקוואפיס נושף בעורפך בעורפינו אני נזכרת בכל המיתוסים מתרבויות שונות שמאוזכרים בשיר שלו. ולכן אין לי מנוס להיזכר בתיהמת ולויתןובאלוהים המשתעשע משחק מצחק עם הלויתן וכל זאת בעקבות השיר שכתבת.
שבת שלום חיה אסתר
חיה יקרה, העשרת את הטקסט שהעליתי.
ובעיקר, שימח אותי מאוד לדעת שאת אוהבת את השיר הזה.
תודה!
ושבת שלום לך וליקירייך.