בננות - בלוגים / / מרחק אסתטי
בין שתי הרשויות
  • רבקה ירון

    לידת קורדובה, ארגנטינה. בישראל מ-1961; ירושלמית מ-1966. מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים. דו-לשונית – כותבת ומפרסמת בעברית ובספרדית (שירה, סיפורת, מסות)

מרחק אסתטי

 

 

 

.
.

מרחק אסתטי / רבקה ירון ©

 

כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל הַמֶּרְחָק הָאֶסְתֶּטִי

לֹא מְדַבְּרִים עַל הַמֶּרְחָק

בֵּינֵינוּ

לֹא מְדַבְּרִים עַל

מֶרְחָק

דּוֹמֵם

יָזוּם (שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתֵנוּ, אֶתְגּוֹנֵן)

לִכְתֹּב

גַּעְגּוּעַ בְּמֶרְחָק אֶסְתֶּטִי

לִכְתֹּב

לֹא תַּם הַחֶשֶׁק לַמְרוֹת הַמֶּרְחָק

הָאֶסְתֶּטִי – כְּשֶׁעָלַי הַפַּעֲמוֹן שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה

(שֶׁבְּתוֹכוֹ אֵין מֶרְחָק אֶסְתֶּטִי), הַחוֹחִים

מֻפְנִים כְּלַפַּי חוֹדְרִים לִבְשָׂרִי –

                                         לִכְתֹּב

בְּמֶרְחָק אֶסְתֶּטִי בְּעֶזְרַת

קְטִיעַת הָאֵיבָרִים, לִשְׁמֹר עַל הַקּוֹרֵא

שֶׁיִּהְיֶה מוּגָן מִפְּנֵי הַהַעֲבָרָה הַפּוֹטֶנְצְיָאלִית

שֶׁל רִגְשׁוֹתַי אֶל תּוֹךְ

קְרִיאָתוֹ רְגִישׁוּתוֹ 

                             בִּזְכוּת הַכְּתִיבָה

מִמֶּרְחָק אֶסְתֶּטִי אֶשְׁמֹר עַל שְׁנֵינוּ: שִׁלְפֵי הַחֶשֶׁק

דוֹקְרִים רַק בִּי.

 


13 תגובות

  1. רבקה שלום רב!
    בקריאה ראשונה של השיר הבנתי שאת משתמשת בשם של מושג או שיטת תקשורת מתחום בין-אישי. חיפשתי בגוגל ומצאתי מידע הכולל גם את השיר הזה שלך ועוד מתחום טיפול בדרמה בשיטת ה"פליבק" ועוד משהו הוליסטי. חזרתי לשירך:
    צר לי אבל הנסיון שלך לתת רגלים, ידים רגשות, שפה דוממת וצומחת למרחק שבינך לבין..?? (לבינינו, קוראייך? לבינינו, בינך לבינו אהובך, לבין אוהבייך?), גרם לי לקושי לקבל ולהזדהות.
    "כְּשֶׁעָלַי הַפַּעֲמוֹן שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה…" חשבתי בתחילה שטעית בניקוד והתכוונת לעֲלֵי השושנה, עד שהבנתי שאת היא השושנה הנמצאת מתחת לפעמון הזכוכית, וזו מעין מסכה כואבת.
    בקריאה שלישית (!!!) אני מבינה את כוונת המשורר. השיר הוא ארס-פואטי והוא מדבר על הפחד של לכתוב על כאב ולשמור על "מרחק אסתטי" כדי לא להדחות או מה שיותר גרוע לא לקבל התייחסות והזדהות.
    אם אכן זוהי הכוונה, אולי השיר אומר את הדברים באמת, בדרכך ולפי כוונתך. אני לא אוהבת את השיר דווקא בגלל המרחק "האסתטי" שבו. לילה טוב!

    • רוחה בוקר טוב!
      השקעת הרבה מחשבה ועבודה לקריאת הטקסט שלי ולהבנתו.
      אשלים לך:
      הטקסט שלי מדַבר על הצורך בעיבוד הרגשות המופיעים בשיר, שלא-פעם ביטויָם מציף אֶת הקורא בו. תהליך הזיכוך, הזיקוק של השיר, מתרחש *אחרי* שהשיר נכתב: על הכותב/המשורר *להתרחק* מדבריו-שלו ולבצע קריאה של [כאילו] לא-אני-הכותב.
      את המרחק הזה כיניתי "מרחק אסתטי" – איני זוכרת בדיוק את המושג עצמו המתייחס למה שכינו היוונים: לשמור/לבטא/להתבטא לפי "המידה הנחוצה".

      יש אי-דיוקים במילים שלי לעיל, אבל לכך כיוונתי אֶת דברַי.

      עקרונית, עשיתי 'עבודה טובה': אַת לא אוהבת את הטקסט. זה לא בדיוק מה שרציתי, אבל זה מה-שהוא.
      תודה על הכנות שלך ויום נפלא לך, רוחה.

    • רוחה,
      אני לא בטוחה שהטקסט הוא ארס-פואטי, אבל המושג הזה, היום, מכיל דנוטציות וקונותציות שמרחיבות אותו.
      בכל אופן:
      הטקסט ממוען לאיש שלי. הוא כבר לא איתי – ועדיין קשה לי לומר: הוא מת. אני אלמנתו.
      אני מקווה שההסבר לעיל לא עבר את 'גבולות הטעם הטוב' (קרי, שמר על המרחק האסתטי), לא הציף אותך.

      תודה שוב.

    • רוחה,
      לאור הערותייך שיניתי את הטקסט בשני מקומות:

      – בשורה שלפני האחרונה: במקום "עלינו" כתבתי "על שניהו";

      – בשורה האחרונה: במקום "נותרים" כתבתי "צורבים".

      אני מקווה שהשינוי ייתן לטקסט ביטוי יותר אישי – *למרות* המרחק האסתטי.
      תודה לך!

  2. מצטרפת בכל מילה לדבריה של רוחה.
    לא תמיד המרחק האסתיטי הוא יתרון, אבל הרעיון שהבעת עובר גם בי.

    עפרה

    • תודה על הכנוּת, עופרה יקרה.
      בינתיים (עכשיו) שיניתי את הטקסט בשני מקומות, כפי שציינתי כרגע בתגובה לרוחה, ובזכות הערותיה (זֶה עבד אצלי ואני מקווה שהתוצאה טובה):

      – בשורה שלפני האחרונה: במקום "עלינו" כתבתי "על שניהו";

      – בשורה האחרונה: במקום "נותרים" כתבתי "צורבים".

      שמחתי מאוד לדעת שגם אַת מתייחסת לרעיון עצמו, עופרה, כי המרחק הזה חשוב ו/אבל לא תמיד קל לביצוע.
      ו- נכון, לא תמיד הוא יתרון.
      תודה רבה לך.

  3. (ככה אני מקווה.)
    בשורה האחרונה, המילה הראשונה הוחלפה:
    "דוקרים", במקום "צורבים".
    תודה לקוראים.

    • רבקה, אני מנסה להיות יותר קונקרטית בקריאה שלי את שירך.
      המידע מתגובתך על חייך הזוגיים שנקטעו, מסביר את מה שאת מניחה כמניע לכתיבת השיר. אך כפי שאמר ביאליק (כמדומני) – "מיטב השיר כְּזָבוֹ", הקורא לא צריך את הסיבה האמיתית ואת הכוונות שמתחת לדיבור השירי. לעניות דעתי "המרחק האסתטי המושר ומדובר כאן הוא הגנה מפני הדיבור הכי ראשוני ("הצעקה הראשונית") של כאב שיש לו הד ומשמעויות אצל כל בעלי החיים וכל אדם נושא את שק הכאבים שלו בדרכו.
      בגלל מסיכת המרחק הנ"ל שאימצת אל ליבך, את מרגישה צורך להתגונן ולגונן מפני הדיבור והאי-דיבור "בינינו". בתוך הווית הכאב והגעגוע שלך, את נושאת ותוקעת מין פיל לבן שלא מניח לך "לכתוב געגוע..", לכתוב את החשק שלא תם, לכתוב (לצעוק!) את קטיעת האברים של הרגש שאת מרגישה.
      הקורא שלך יודע לשמור על עצמו, הוא ייקח רק מה שמתאים לו בשירך.
      עזבי את המרחק והאסתטיקה, קחי וחבקי את המרחב והחלל הפנוי שלך ודברי את שירך הכואב.
      שבת שלום וברכה ~ רוחה

      • רוחה יקרה, תודה!
        כתבת לי תגובה עשירה ומעשירה.

        כנראה, כל אחת משתינו תופסת אחרת אֶת העבודה של כתיבת טקסט שמוגדר בתור שיר.

        תודה שוב ושבת שלום ושלווה לך.

  4. וואו…אהבתי מאוד את השיר . מאוד מקרב (בניגוד למרחק)…

    • תמי, תודה!
      איזו תגובה טובה בשבילי ולטקסט הזה!
      אַת מחממת לי את הלב.

      תודה שוב ושבת שלום לך, תמי יקרה.

  5. דומני שהריחוק והקירוב משמשים פה במעורב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרבקה ירון