.
עד הֵנָּה
*
נולדתי בבוקֶר של גֶּשֶׁם זלעפות –
לפי ניבוי רופאיהָּ
המתינוּ לנו לאִמי ולי
שנֵי קברים –
אִמי לא ניזוקה בבואי
המיילדת הופתעה
אמרה: זאת בת
גדלתי על כורסה על-פי חֵיקה ומידותיה
סמוכה לְשולחן
עליו ספרים ניירות ועפרונות.
מִבְנִי הטיל עלַי תפקידים
כולם התבדו
מלבד טיפולִי בכל אחד מהם
אחד, אחד ראיתי במותם:
אחות
אִמא
אחות
אבא
בגין מותם אני
הַמַּמְתינה
לַניבוי. אִם הקול יבקש אותי
אני בַּכורסה
סמוכה לשולחנִי.
*
[שייך למחזור שירים, יחד עם 'אמי ואני', אותו העליתי לפני מספר ימים.]
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
שיר קשה רבקה
שולחת לך את השיר של ליאונרד כהן בחיבה (מילים של לורקה)
http://www.youtube.com/watch?v=V8VwvO0ewDE
תודה על התגובה, ריקי, ועל השיר. ביצוע מרגש. אגב:
לא ידעתי שהמילים של גארסיה לורקה. אחפש את המקור.
הייתי כאן. אבל מילים אין לי. צורב.
אומי, תודה! <לב>
לא פשוט לצלוח את האבל הנורא הזה ואחר כך לשבת בכורסה, להמתין לבא בתור..
נכון, זאת הרגשה קשה, תמי. תודה על דברייך.
שיר מטלטל על לידה ומוות. וכורסה. ומין השלמה. שיתגשמו רק נבואות טובות, רבקה
תלמה, התגובה שלך מטלטלת עכשיו אותי.
תודה!