לידת קורדובה, ארגנטינה. בישראל מ-1961; ירושלמית מ-1966. מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים. דו-לשונית – כותבת ומפרסמת בעברית ובספרדית (שירה, סיפורת, מסות)
חג שמח, רבקה!
רצף המחשבה בשיר-פיוט שלך, מושך להמשיך איתו כפי שאת כותבת בדרך ההשוואה וגלגול חוט הסיפור הלאה בעזרת המילה הקטנה "כְּפִי" – (שיש בה הפנייה לפֶּה המספר ושר ומכאן גם לפיוט).
מפריעה לי השורה האחרונה – "אֵינוֹ פּוֹסֵק הַיְּקוּם מֵאֲדִישׁוּתוֹ." (ואולי גם הנקודה שבסופו), כי יש בה קביעת עמדה-עובדה שיפוטית-מוסרית שהיא זרה לרוח המתבוננת והזורמת של השיר כולו שכדאי (לדעתי) לעזוב אותו בשורה הקודמת כך; "כְּפִי שֶׁאֵינוֹ/ פּוֹסֵק כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסִּבוּבוֹ, כְּפִי שֶׁ"
וּמוֹדה וְעוֹזב ירוּחם – כל טוב הארץ!
* * *
[מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג).]
תודה על התגובה שלך, גליה, על דעתך באשר לשורה האחרונה, הביעייתית.
אנסה להסביר אותה, כך אסביר את הנפילה שלי בה:
הביטוי שמתאים כאן הוא: "אינדיפרנטי" – הווה אומר: שווה-נפש, אדיש. אלא מה – אל לא ממש סינונימים. ולא יכולתי להכניס את "אינדיפרנטי" לשורה, או כל הסינונימים.
לא לשכוח:
היקום = Universe.
כפי שכבר אמרו גדולים וטובים (דעתי כדעתם), הן האֵל והן ה-Universe אינדיפרנטיים לרגשות ולאמונות שלנו לגביהם ועליהם – בעיקר לגבי האל:
האל כן/לא קיים למרות אמונתו / אי-אמונתו של האדם בו. ז"א:
לא חשוב כמה נאמין בו – אם אין האל קיים, אזי האל אינו קיים;
לא חשוב כמה נתכחש לקיומו – אם האל קיים, אזי האל קיים.
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
על המדוזות לסוגיהן
בַּצִּלּוּמִים הַמֶּדוּזוֹת יָפוֹת, שְׁקוּפוֹת, מְפַתּוֹת לְמַדַּי, בְּנוֹת
מַרְאֶה רָחוֹק כְּכָל שֶׁנִתָּן מִמַּרְאֶה הַמֶּדוּזָה הַהִיא הַמִּיתוֹלוֹגִית
וּקְרוֹבוֹת יוֹתֵר לְמַרְאֶה הַנִּימְפוֹת אוֹ הַסִּירֶנוֹת בְּמֶרְחֲבֵי הַיָּם.
בְּיָמִים אֵלֶּה שֶׁל חַג וּמוֹעֵד, שֶׁל הוֹד וְהָדָר וּמוֹרָא, אֲנִי נוֹטָה
לְהַרְהֵר בְּמַשְׁמָעוּת הַמַּרְאֶה וּלְשַׁוּוֹת מוּלִי תְּכָנִים בַּעֲלֵי
צוּרָה וְקוֹלוֹת מְפַתִּים, כְּגוֹן קוֹל הַשּׁוֹפָרוֹת, קוֹל הַתְּפִלּוֹת
כַּוָּנוֹתֵיהֶן וְכַוָּנוֹת אוֹמְרֵיהֶן. אֲנַחְנוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ הִנְנוּ בְּנֵי
תְּמוּתָה חַלָּשִׁים נֶחְלָשִׁים וּמֻחְלָשִׁים: רַבִּים, רַבִּים
מִבֵּינֵינוּ נִשְׁבִּים בְּקוֹל הַתְּפִלּוֹת – כְּפִי שֶׁנִּשְׁבּוּ יוֹרְדֵי הַיָּם בְּקוֹל
הַסִּירֶנוֹת וּבְמַרְאֶה הַנִּימְפוֹת – וּמְבַקְּשִׁים כִּוּוּן וְחִזּוּק בָּאֱמוּנָה
וּבַדָּת. וַאֲנִי הַקְּטַנָּה מְנַסָּה לְהָבִין אֶת מַרְאֶה עֵינַי. מֵאָז נִטְּלָה
הַנְּבוּאָה מִן הָאָדָם הַחִפּוּשׂ אַחֲרֶיהָ אֵינוֹ פּוֹסֵק, כְּפִי שֶׁאֵינוֹ
פּוֹסֵק הַשֶּׁקֶר מֵהִשָּׁמַע, כְּפִי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק מִצְעַד יוֹדְעֵי
הח"ן שֶׁזּוֹכִים לְהִתְגַּלּוּת, כְּפִי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק זֶרֶם
מְבַקְּשֵי הַחֶסֶד שֶׁמּוּלָכִים שׁוֹלָל, כְּפִי שֶׁאֵינוֹ
פּוֹסֵק כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסִּבוּבוֹ, כְּפִי שֶׁ
אֵינוֹ פּוֹסֵק הַיְּקוּם מֵאֲדִישׁוּתוֹ.
.
חג שמח, רבקה!
רצף המחשבה בשיר-פיוט שלך, מושך להמשיך איתו כפי שאת כותבת בדרך ההשוואה וגלגול חוט הסיפור הלאה בעזרת המילה הקטנה "כְּפִי" – (שיש בה הפנייה לפֶּה המספר ושר ומכאן גם לפיוט).
מפריעה לי השורה האחרונה – "אֵינוֹ פּוֹסֵק הַיְּקוּם מֵאֲדִישׁוּתוֹ." (ואולי גם הנקודה שבסופו), כי יש בה קביעת עמדה-עובדה שיפוטית-מוסרית שהיא זרה לרוח המתבוננת והזורמת של השיר כולו שכדאי (לדעתי) לעזוב אותו בשורה הקודמת כך; "כְּפִי שֶׁאֵינוֹ/ פּוֹסֵק כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסִּבוּבוֹ, כְּפִי שֶׁ"
וּמוֹדה וְעוֹזב ירוּחם – כל טוב הארץ!
* * *
[מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג).]
חג שמח לך, רוחה!
צודקת. גם אני חשבתי על כך, לאו דווקא מהסיבה שציינת אלא בגלל החולשה של הסיום: הרי מדובר באמת ידועה.
תודה!
ושנה מצוינת לך!
מעניין "כפי שאינו פוסק היקום מאדישותו" אני לא חושבת שהייקום אדיש, אבל אולי הדוברת צודקת.
תודה על התגובה שלך, גליה, על דעתך באשר לשורה האחרונה, הביעייתית.
אנסה להסביר אותה, כך אסביר את הנפילה שלי בה:
הביטוי שמתאים כאן הוא: "אינדיפרנטי" – הווה אומר: שווה-נפש, אדיש. אלא מה – אל לא ממש סינונימים. ולא יכולתי להכניס את "אינדיפרנטי" לשורה, או כל הסינונימים.
לא לשכוח:
היקום = Universe.
כפי שכבר אמרו גדולים וטובים (דעתי כדעתם), הן האֵל והן ה-Universe אינדיפרנטיים לרגשות ולאמונות שלנו לגביהם ועליהם – בעיקר לגבי האל:
האל כן/לא קיים למרות אמונתו / אי-אמונתו של האדם בו. ז"א:
לא חשוב כמה נאמין בו – אם אין האל קיים, אזי האל אינו קיים;
לא חשוב כמה נתכחש לקיומו – אם האל קיים, אזי האל קיים.
כנ"ל באשר לרגשותיו של היקום.
בכל אופן: השורה הרחרונה מיותרת.
(אני חוששת ששיעממתי אותך :).) (כאילו עונש.)
תודה שוב, גליה! תודה רבה!