.
.
לבטים / ©רבקה ירון
אֲנִי רוֹאָה אוֹתִי לְיַד הַכִּיּוֹר
מִתְלַבֶּטֶת
לְהָכִין עוֹד כּוֹס קָפֶה וּלְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה
לְהִכָּנַע לַלַּחַץ שֶׁל כְּתִיבַת עוֹד שִׁיר
לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַנּוֹבֶלָה
אֵיפֹה הַמִּשְׁמַעַת שֶׁלִּי
אֵיפֹה הַמִּשְׁמַעַת שֶׁלִּי
לְאָן תִּפְנֶה הַיָּד
מַה תִּכְתֹּב
לְאָן נוֹטֶה הַגּוּף
הַמַּיִם רָתְחוּ
אֲנִי רוֹתַחַת שָׁם לְיַד הַכִּיּוֹר
שָׁם לְיַד הַכִּיּוֹר אֲנִי רוֹתַחַת
הַמֶּרְחָק בֵּין
שְׁתֵּינוּ
גָּדֵל
יוֹם
יוֹם
.
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
בוקר טוב רבקה!
כאחת המכירה את המצב הזה של ביני לביני, יום-יום,* אני מסכימה עם חז"ל ש"צורכי הגוף קודמים" והנה תוך כדי הלבטים בין "אֲנִי רוֹתַחַת שָׁם לְיַד הַכִּיּוֹר" לבין " שָׁם לְיַד הַכִּיּוֹר אֲנִי רוֹתַחַת", רקחת גם שיר מהביל תודעה ולא הקדחת את התבשיל. שתי קפה בכיף!
*ראי את השיר האחרון בספרי "השיר הוא רק תירוץ" – "עבודת בית" [עמ' 69] ~ רוחה
תודה!, רוחה.
פתחתי אֶת ספרך בעמוד 69.
יש דוֹמי, יש שוֹני. הרי אנחנו שונות.
וזה דווקא מעורר עניין.
שמֵמה מאוד שלא הקדחתי את התבשיל, מבחינתך :)).
יום יפה לך!
יפה מאד. אהבתי.
תודה רבה על הביקור, אביטל, ועל הקריאה+התגובה.
רק טוב.
יפה ומוכר אני עכשיו רותחת כמו הדוברת שלך
קשה לרתוח מילים
:)) לא קשה: אַת מרתיחה את המילים והֵן רותחות.
תודה, חנלה. טוב לדעת שאַת שותפה. כבוד גדול. ב-א-מת.