בננות - בלוגים / / חול וכולרע
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

חול וכולרע

 

אני עוד מסתובבת עם מצלמה בתוך התיק אבל זה כנראה רק כוחו של הרגל. איני עוצרת לצלם דבר. השמיים כאן בהירים כל כך מפאת החום עד שאינם כחולים כלל. מין בהירים חיוורים כאלה. מותשים

מוזר מה קופץ ראשון לעין. היובש. האבק. האין שמיים. חרדון ענק חוצה פתאום את דרכי. שלום לך חרדון. שנה שלמה שלא ראיתי אחד שכמוך. יתושים, נמלים, צואה של עטלפים. דבר מאלה לא ראיתי זמן רב. סימנים של חיים.

מכוניות מאובקות. הכל מאובק. לא ירד כאן גשם זמן רב כדי לשטוף את כל זה. יחלוף עוד זמן רב עד שירד. האנשים ברחוב חביבים, חביבים מדי אולי. מדברים בקול רם. מזיעים. פרסומת ליובל המבולבל במימידיון.

בחברת הסלולר אני ממתינה בסבלנות לא אופיינית (שבוודאי תתפוגג  בקרוב עקב החום הכבד) לתורי. בינתיים אשה מפחידה נוהמת על פקידה נותנת שירות. מתלוננת בקול גדול, מאיימת לעזוב ולעבור לחברה מתחרה. "אבל למה את יוצאת עלי?" שואלת הפקידה. איזה ביטוי נפלא. כזה עוד לא שמעתי. אני לא יכולה שלא לצחוק.

איך להגיד את זה ולהשמע פוליטקלי קורקט? איך לא להעלות את חמתם של קוראי הבלוג המעטים? חם כאן נורא ולא יפה בכלל. למעשה נראה שאסתטיקה היא הדבר האחרון בסדר העדיפויות. אני מחכה לרכב שיוצא מהחניה ובינתיים מקבלת צפירה במתנה מהרכב שמאחור. אני נזכרת איך גם בתנועה מחרפת הנפשות של פריז לא שומעים צפירות. פשוט לא שומעים. נזכרת במטרו היעיל שמראש מצמצם כמעט לאפס את הצורך במכוניות. המטרו הישן והטוב שיש גם בבומביי ויש גם בטהרן ורק אצלנו לא ,לא בתל אביב קל וחומר לא ברחובות.

מוזר לפגוש שוב את המלפפונים הקטנים במקום מלפפון אחד ארוך וגדול. לוקח למערכת רגע אחד לעכל. להיזכר. לחשב מסלול מחדש. מוזר שאנשים עוברים על פניך בחדר המדרגות ולא תאמרי להם בונז'ור או סתם שלום. אלא תעברי על פניהם באדישות מופגנת. מעמידה פני כלל לא רואה אותם .מנטליות שכזאת. אני נשארת תקועה עם השלום שלי בגרון.

אבל אני יכולה לשאול כל אחד כמעט כל דבר ובקלות. כל הנפיחות וכל כללי הטקס הצרפתים כאן לא קיימים. יש בזה הקלה , חייבים להודות. יש לי את כל המילים הדרושות באוצר המילים. אני יודעת בדיוק מה אומרים ואיך אומרים את זה נכון. אני נכנסת לקיוסק (לא אוהבת את המילה פיצוציה) ומחפשת משהו קר לשתות. העיקר שיהיה קר. הלוואי והיתה כאן פחית פֶּרִייֶה נוגסת בי המחשבה. מוגז במידה, המצנן המושלם. אבל לא יהיה. מה לעשות.

אבל יש בירה שחורה מאלט. מתה על בירה שחורה. ויש חומוס טחינה ביצה. אלוהים כמה זה טוב.

אני מתרגמת הפוך. משקלים ליורו. כמה זה יוצא ביורו. זה טיפשי ולא נשלט. למח דרכים משלו.חיה של הרגלים.

אני עוד עייפה מדי והלומה מדי מכדי להתגעגע לפריז. אני מסתובבת כמו מסטולה רק מהזרות. מהשינוי. כמו מכה בראש. עוד כמה ימים והכל יראה טבעי ובמקומו. אבל עדיין לא. בתור במשרד הפנים גבר דתי שמן ומזיע במצח מנסה לעקוף את התור. התור עצמו הוא מין דבר מעוקם ודינמי. יש לו חיים משל עצמו. המזגן (לנו יש מזגנים , לא כמו לפריזאים) עייף, לא עומד בעומס האנושי ומטרטר כמו לעצמו. יותר מרעיש מעובד. כמה ישראלי מצדו.

שני זוגות חברים קרובים עורכים מסיבה קטנה של ברוכים השבים. שלט Bienvenue בצרפתית, בלונים צבעונים , שולחן עמוס כל טוב נפתח, מורידים נעליים. הבנות שלנו נעלמות עם הבנות שלהם כאילו נפרדו רק לפני יום. אנחנו שוב מדברים, צוחקים, מתחבקים. שמחים כל כך להיות ביחד. אלו דווקא השיחות הקטנות, השתיקות בתוכן, השעות שחולפות בקלות שכזו, שמעידות על קרבה גדולה. על אהבה גדולה. בסוף חוזרים לכאן בגלל המשפחה והחברים. ככה זה בעצם. שם חיים יותר טוב, זה ברור. אבל כאן זה החיבור הזה, החם, האמתי, שאין לו פשוט אין לו תחליף.

 

 

2 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    "אין כמו בבית"
    בטח אם מישהו יגיד לך את המשפט הזה, תבכי.
    בבסיס של גולני היה השלט "ברוכים הבאים לגיהנום". ככה זה פה.

    רכבות שלא יוצאות
    גשם שלא יורד
    גראדים שיורדים מהשמיים.
    כיפת ברזל.
    איומים מדומים ולא.
    חמסין. הטמפרטורות במגמת עלייה. גם העצבים.
    הבורסה בתרדמת.
    טרמינל החוזרים הולך ומתמלא, היוצאים – הולך ומתרוקן (למרות שאני יודע שזה לא הגיוני)

    וכל זה כשהכבישים עדיין ריקים. כי כולם נסעו לחופשה בפאריז, בפרובנס, במלדיביים
    בתימן (לדוג דגי סלמון)

    ועוד מעט החגים. דג, רימון (שלא מתפוצץ) ימים נוראים. יום כיפור. סוכות (אני באירופה) והכול יהיה כבר "אחרי החגים" כמו הספר הראשון של יהושוע קנז.

    הדבר היחידי שמשכיח קצת את הייאוש זה הים. בשעת שקיעה או זריחה.

  2. מאיה וינברג

    שמעון כמה שאתה צודק
    הים הוא הדבר האמיתי ביותר
    רק חייבים לשמור עליו נקי
    אחרת מה ישאר כבר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג