בננות - בלוגים / / נרקופיליה ושאר אהבות
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

נרקופיליה ושאר אהבות

 

פריז של המאה התשע עשרה חיה ונושמת בבית הקברות הגדולPere Lachaise  . למעלה ממיליון בני מזל(?) קבורים שם ולמעלה משני מיליון איש חיים בשנה באים לבקר, לחפש איזה קבר במפה הסבוכה, למצוא אותו ולהצטלם. אוסקר ווילד, מרסל פרוסט, אידית פיאף. אבל גם לשוח על ספסל עם כריך ג'מבון אמנטל מהבולנג'ר (בבלוויל המרוחקת, אחד כזה עם חמאה חסה ועגבניה עולה רק שלוש שמונים), לשתות כוס יין מבקבוק קטן, לקרוא ספר או לבהות בשלווה. אני חוזרת לשוטט שם, לרוב לבדי, לא לרבים יש חיבה לבתי קברות. אפשר להבין. רק לבנות לא אכפת לבוא איתי , אחרי הגן ביום שישי כשמסיימים מוקדם. ליד הקבר של ג'יימס דגלס מוריסון אני תמיד שרה להן את הפתיחה

come on come on come on touch me baby

והן קופצות בשמחה .. ולפעמים אני מצליחה להלהיב חברה שבאה לבקר ומתפתה לחוויה הירוקה שחורה. עצי ערמונים, ברזל ואבן בסדר משתנה, לפי עונות השנה. אבל לרוב אני חוזרת לשם לבד. קצת פוחדת מארמונות הקברים הישנים, סקרנית, מחפשת  לא ברור מה . מזל שהוא מקום גדול כל כך, הגן הגדול ביותר בפריז אם תרצו, כך שיש מקום. לכולם. גם בתור גן הוא נפלא. שישה שערים שונים לו ולא בכולם עברתי עדיין. לא הספיק לי הזמן ..

בביקור האחרון מצאתי סוף סוף את הקבר המשפחתי של קלוטילד דה וו, ברובע הראשון. גם פריז של מטה מחולקת לרבעים, כמעט מאה. הקבר נשא רק את שם המשפחה מרי פיקולמו (שם בתוליה) ולא יותר .איזו אכזבה. נראה חדיש בצורה חשודה וצבע הזהב באותיות החקוקות באבן נצץ בשמש. בגב המצבה מצאתי, בכיתוב קטן מאד, מספר סידורי ולידו 1846. היתה זו השנה בה נפטרה. האם הייתה הנקבר האחרון שהתווסף לקבר הזה? האם מישהו מאנשי אוגוסט קומט או משונאיו הזיק לקבר בזמנו והוא תוקן או הוחלף? ומדוע?

לא היה לי זמן רב להשתהות. בשתיים וחצי החל הסיור החד שבועי, היחיד, מטעם העירייה. ההשקעה הטובה ביותר שאפשר כנראה לעשות בשמונה יורו ,אם את פרנקופילית כבדה ועשירה דייך בזמן כדי להתפנות בשבת אחר הצהריים למשך שעתיים ומחצה. זו המתנה שבחרתי לי ליום של לפני הפרידה. שמש קלה ונעימה (בפריז יש דבר זכה) וגינון צרפתי מופרז כלולים במחיר.

מה יש בבית הקברות הזה שחביב כל כך? המון שקט ושלווה .הקברים תמיד ביתרון מספרי על המבקרים. בניגוד למקומות אחרים בעיר, קל למצוא פינה בודדה .גם נדמה שכל מבקר נדרש להתבוננות פנימית וחשבון נפש מסוים.לכן מי שבא כבר לבקר נוטה לשמור על שתיקה. יש משהו אמתי ואותנטי בקברים יותר מכל דבר אחר. לא ברור אם בלזק כתב בבית הקפה ההוא או שתה קפה בבית קפה אחר, אך כאן בוודאות היא תחנתו האחרונה. אי אפשר לזייף או למסחר קבר. וקבר גם לא יכול להפוך לקלישאה. יותר מדי אמת מרה טבולה באבן. ועם זאת אינטימיות נהדרת. כעת זה רק אני ובלזק. 

אי אפשר להיפרד באחת. גם הים לא נפרד מהחוף באבחה, אלא בגלים הולכים וחוזרים, במאה איים קטנים ומפורצים, אולי באלף. פרידה אחת מחברים בעבודה ופרידה מחברים של החיים אצלנו בדירה, קצת צרפתית קצת אנגלית קצת עברית והרבה אלכוהול עד השעות הקטנות של הלילה .פרידה מבעלת הדירה שהייתה כרוכה בפרידה מסכום משמעותי בפיקדון על הדירה. פרידה מחברת הסלולר הנזקפת לזכותי כהצלחה כפולה, גם בחזית הביורוקרטית המאוסה וגם בצרפתית מצורפתת. הפרידה מגן הילדים, שהייתה כרוכה באנחת רווחה. (נסכם ונאמר ששיטת החינוך הצרפתית שונה מאד מהישראלית).פרידות קטנות ולא פורמליות, מבית הקפה הקבוע, מהבולנג'ר, מהשכנה. פרידה מתחנת המטרו, מהסטודיו ליוגה, מהסופרמרקט המושחת, מהמשוגע בפינה.

העיר לא תזכור דבר. לא תזכור אותי .אני אזכור היטב אותה. לעזוב אותה כך בקיץ, כשכל העלים על העצים ותיירים ממלאים אותה מגדה לגדה. אני זוכרת אותה בחורף, ערומה. בבית הקברות לא היה אז דבר שימסֵך על קיפאון האבן. אבל היא היתה יפה לא פחות.

בערב האחרון בהחלט, כשהרכב השכור עדיין אתנו והעיר ריקה מיושביה הקבועים ולכן ממכוניות, יצאנו לסיבוב לילי אחרון בהחלט בעיר האורות. שלום לך נהר הסן. שלום לך כיכר הרפובליקה. מצחיק ומענג כאחד להזין במכשיר הניווט "מגדל אייפל" או "שער הניצחון" ולתת לו להוביל אותנו לשם. הגג פתוח, רוח הערב נעימה, ועיר האורות מוארת כראוי. פרט למונומנטים הגדולים והמתבקשים, מוארים גם רבים מהבתים עצמם. סתם כך. זו הפעם הראשונה ששמתי לב לזה. נחמד שגם בפעם האחרונה יש משהו מהפעם הראשונה.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג