ירח מלא על עיר החלומות

תל אביב ממשיכה בדרכה. זו אני שהגעתי מעיר אחרת בה המעקות מסולסלים ומנורות הרחוב גבוהות. כאן אוגוסט מכה ללא רחמים. פחי האשפה מוצבים על המדרכות. חתולי רחוב בכל חצר. בחצר שלנו טריקולורית אחת שלמדתי להכיר ובלילות בא לבקר קיפוד. המכוניות מאובקות. בגינות הדשא מנסה בכל כוחו אבל  מצליח רק מעט ירוק פה ומעט שם. גשם גשם בוא. ברחוב אבן גבירול יש את כולבו יוּדָה, טיב טעם, לחם ארז ו AM PM. בכל מקום יש AM PM. אבל אפילו השדרות נראות כל כך קטנות. תל אביב נדמית ככפר קטן, ווילג', רובע פרברי מרוחק מהדבר האמיתי. תל אביב שזכרתי אותה כמעודנת, מוקפדת שלא לומר מפותחת יותר מיתר הערים. אני מסתובבת בה ברגשות התנשאות נוראים. כניסות הבתים הישנות. חרבוני העטלפים בכל מקום. זה לא נשמע טוב, אני יודעת, אבל כך זה מרגיש. מרגיש כל כך. מה לעשות. אפילו בניין גן העיר בכבודו ובעצמו עומד מבויש למלוא קומותיו עם חלקי שיש חסרים שנפלו מחמת הזמן (כמה זמן עבר כבר? שלושים שנה?) או מחמת חוסר תחזוקה. מדובר באחד מאזורי הנדל"ן היקרים בעיר והיקרים במדינה וככה הוא נראה. אין מה לעשות. אני ממתינה בסבלנות שסף האסתטיקה הפריזאי שדבק בי ירד. יסתלק אחר כבוד. שהעין תתקהה, תתרגל להתפוררות הכרונית כדבר שבשגרה. לא עוד דלתות עץ כבדות, רצפת עץ חורקת, חלונות ענק, תקרות גבוהות.

בכיכר הבימה המחודשת עומד פסל שלושת העיגולים של דני קרוון. עומד מחליד אך שורד את כל התהפוכות. עוד מילדות אני פוחדת ממנו. מה בא לסמל?  דבר מה העומד על בלימה? רגע אחד לפני שיקרוס וייפול? תזכורת למצבו של העם היושב בציון? הכיכר לבנה, חשופה, הומה אדם. אנשים יושבים בבתי קפה, מתעקשים לשבת בחוץ ומזיעים למוות בנונשלנטיות מאומצת. עוד קנקנן מים בבקשה. עוד ועוד. אני חוצה ולא עוצרת. בדרך אל מרכז היוגה הגדול. יש לי עוד כמה דקות. אני נכנסת לסניף של AM PM  וקונה שוקו בשקית. המרענן הרשמי והמתוק. זה לא בקבוק פרייֶה אבל זה לא פחות טוב. (ואגב יש פרייה למכירה במחיר מופקע בכל בו יוּדָה).

מה עושים עכשיו? מתחילים לכתוב על תל אביב? ממשיכים לשבץ תמונות מעיר האורות? הבהובים של רעיונות.. אני יוצאת משיעור היוגה ותוהה מה קורה אם ממשיכים מצדו הזה של אחד העם? לא אדע לעולם אם לא אפנה בו. שרידם של משוטטת מעיר אחרת אבל אי אפשר שלא לנסות.וזה לא כמו לחפש במפת גוגל . צריך לחפש עם הרגליים, עם העיניים, במאה לבבות. זוג עומד ליד קטנוע. בית קפה קטן פתוח עד השעות המאוחרות. פיקוס זקן. מרפסות פתוחות. אפס חנייה. אומנות רחוב יפה על הקירות. והנה קצהו של הרחוב. מסתבר שהוא מסתיים (או מתחיל) בשדרות בן ציון. הכל נראה קטן כל כך . כל כך קרוב.

בדירה השכורה הכל חדש בשבילי אבל נראה עייף מאד. אני מקלפת את מדבקת השם מעל תיבת הדואר ומעל הפעמון. יוחאי ומורן היו הדיירים האחרונים, לפניהם שרה וצבי אריאלי באותיות מודפסות , רציניות. ודאי היו זוג שחי כאן זמן ממושך, אולי משפחה. אני ממשיכה לקלף ומוצאת את שמות נוספים.תרזה וגדעון .לבסוף מגיעה אל נוה ונעצרת שם.זהו סלע יסוד. שלוש אותיות ודי.זהו השם הראשון המואר מעל הפעמון.

בדירה השכורה החדשה אני חולמת חלומות מוזרים. מתעוררת כמו בנחיתה על הירח, כמו שנזרקים מתוך תעלה אל שומקום בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ' ". אבל בחוץ זה רק בקר מואר, נעים עדיין, נופים חדשים מבעד לחלונות. עץ אזדרכת זקן וגבוה, שעדיין מניב פירות. בחלון אחר עץ אבוקדו (בחיי) שנקלע לכאן על לא עוול בכפו. חלון קרוב מדי של הבניין השכן. קולות רדיו של גברת בכר הקשישה, מהדירה הסמוכה. היא חרשת גמורה ומבזק החדשות מתריע על עצמו בקולי קולות. שלושה צפצופים קצרים ואז אחד ארוך. המדינה בה יש מבזק חדשות כל שעה ובסופו תחזית מזג האויר, כאילו יכול לחול שינוי כזה או אחר במזג האויר בנצח הקרוב. בקר טוב .

אני חושבת לעצמי שומדבר של בקר. ברוך אתה הקפה הראשון. מחברת לאט את החלקים השונים של המח, של הנפש, של הגוף. מחזירה  בזהירות כל דבר למקומו. חושבת לעצמי  שאם פריז היא העיר היפה בעולם שהרי תל אביב היא עיר החלומות. העיר בה חולמים חתולי הרחוב על ארוחה הגונה ומקור של מים בחום הגדול. הצעירים בה חולמים על אהבה גדולה, רק עברו לגור בה. הם עוד מעשנים סיגריות ומשפצים דירה קטנה ברצינות גדולה. בעלי משפחה חולמים על סוף החופש הגדול, על חנייה פנויה ואולי על דירה אחרת, גדולה יותר, יקרה פחות. המבוגרים בה יושבים על ספסל בשדרה, חולמים על סוף הקיץ  וארצות המוצא הזרות. בלילה ירח מלא זוהר מעל הכל. העיר הקטנה שיש לה חלומות גדולים, שיש לה עדיין לאן לגדול.